<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ואמרינן הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד. פירוש, מתמה תלמודא על תרי לישני דמתניתין דסתר חד לחבריה, דהכל שוחטין משמע לכתחלה, שאם בא להמלך בבית דין תחלה קודם שישחוט אומרים לו "שחוט", דכך משמע לשון "שוחטין". והדר תאני ושחיטתן כשרה, דמשמע דיעבד אחר שעשה מעשה ושחט אם שאל על שחיטתו לבית דין שחיטתו כשרה, ומשמע דוקא אם עשה מעשה ושחט מכשירין שחיטתו, אבל אם נמלך בבית דין קודם שחיטה אין מתירין לו לשחוט.
<h2>דף ג:</h2>
איכא דאמרי אמר רבינא הכי קתני הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין, מוחזקין אע"פ שאינן מומחין. פירוש שאין אנו בקיאין בהן אם יודעין הלכות שחיטה ואם לאו. ומסתמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. בד"א ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלפו אבל אם לא שחט לפנינו שתים ושלש פעמים לא ישחוט שמא יתעלפה. ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. ואי קשיא, כיון דחיישינן לעלפוי ולכתחלה אין מניחין אותו לשחוט, כי שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי אמאי מהימנין ליה, והא נוגע בעדותו הוא, דאי הוה מודה דנתעלפה הוה מיחייב לשלומי. יש לומר כגון שהיתה בהמתו, והוא רוצה לאכול ממנה. או כגון שהיה בקי וקא עביד בחנם דפטור, כדאמרינן בהגוזל קמא [ב"ק צ"ט ע"ב]. אי נמי העלפוי אונס הוא, ואפילו בבהמת אחרים, ואע"פ שאינו מומחה לרבים, פטור מלשלם. הילכך נאמן הוא לומר לא נתעלפתי. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו ושמא ידרוסו ושמא יחלידו. וכולן ששחטו אהייא. אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי, ואם שחטו מיבעי ליה. ואלא אשאין מוחזקין, והא אמרת בברי לי סגי. דליתיה קמן דלישייליה.
אמר רבינא הכי קתני הכל שוחטין, הכל מומחין שוחטין, מומחין אע"פ שאין מוחזקין. פירוש, ולא חייש שמא יתעלפה, שיתבהל מחמת דם היוצא מבית השחיטה ויתעלפה ויבא לידי שהייה. דלעלפויי לא חיישינן. בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט, דילמא לא ידע, ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואם שחט בודקין אותו, אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. פירוש וזהו ששנינו "ושחיטתן כשרה", דדוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. ותרתי מילי קתני מתניתין, הכל שוחטין לכתחלה, מרשין אותו לכתחלה לשחוט, ויש שאינן מרשין אותו לכתחלה לשחוט. אבל מיהו אם שחט שחיטתו כשרה. ולא סתרן אהדדי, דלא קיימא סיפא ארישא; חוץ מחש"ו דאפילו דיעבד נמי לא. פירוש דהאי חוץ אכל מאי דתני לעיל קאי. בין ארישא דמיירי לכתחלה, בין אסיפא דמיירי בדיעבד. שמא ישהו ושמא ידרוסו ושמא יחלידו. פירוש, אע"פ שנמצאת סכינו יפה, ואע"פ שהשחיטה נראית יפה שהסימנין שחוטין כתקנן, נהי דליכא למיחש להגרמה ולעיקור שהרי נראה לעין שלא הגרימו ולא עקרו, אפילו הכי יש לחוש שמא שהו, או שמא דרסו שלא משכו הסכין, או שמא החלידו הסכין תחת הסימנין ושחטו מלמטה למעלה. ופסול זה אינו ניכר בבית השחיטה. ולקמן בעי אמאי תני "שמא יקלקלו", ולא תאני "שמא קילקלו", כיון דפסיל להו אפילו דיעבד. וכולן ששחטו אהייא, אילימא אחרש שוטה וקטן, עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה. פירוש, כיון דמינייהו קא סליק לא שייך למתני אלא "ואם שחטו". ואלא אשאין מומחין. פירוש, ומשום הכי תני "וכולן", אלו חרש שוטה וקטן וגם שאינן מומחין דרבינן בסיפא, בדיעבד דוקא ולא לכתחלה. ומשום דכולל שאין מומחין עם חרש ושוטה וקטן, שייך השתא למתני וכולן. בבודקין אותן סגי. ומה צורך לאחרים רואים אותם. ומהדר דליתא קמן למבדקיה.
מאי איכא בין תרי לישני דרבינא. ללישנא קמא בעי מומחין אע"פ שאין מוחזקין דלעילופי לא חיישינן, אבל להדיוט חיישינן ולא אמרינן רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. וללישנא בתרא בעי מוחזקין אע"פ שאינן מומחין דלעילופי חיישינן, אבל להדיוט לא חיישינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ולית הלכתא כחד מהני לישני, דלא בעינן לא מומחין ולא מוחזקין. דלעילופי לא חיישינן, ואמרינן נמי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והכי מייתינן ברייתא לקמן דלא חיישינן לא לעלפוי ולא להדיוט. דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואמרינן נמי רבה בר עולא ואביי ורבא ורב אשי, כולהו כרבינא לא אמרי, להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולהך לישנא דאמרת מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעילפויי לא חיישינן. אלמא כולהו פליגי עילויה. וכיון דתניא כוותייהו כדבעינן למימר לקמן, הלכתא כותייהו. ורבינא נמי לא אידחיק למימר הכי אלא לפרושי מתניתין דקשיא רשיא לסיפא, ולאו משום דסבירא ליה הכי.
<h2>דף ד.</h2>
אמר רבא ישראל משומד לאכול נבילה לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מ"ט, כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא, אי הכי כי לא בדק נמי, מטרח לא טרח. פירוש, אם אוכלה להכעיס בודאי אין לו תקנה, אבל לתיאבון, כיון דכי משכח היתירא לא אכיל איסורא, כי בודק ונותן לו סמכינן עליה. אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמיצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, אלמא לא שבקי התירא ואכלי איסורא. פירוש, ואע"פ שכשמחליפין עושין איסור ונהנין ממנו, מכל מקום יותר נוח להם לעבור לפי שעה ולהחליפו ולאכול החילוף בהיתר. שכל חליפי איסורי הנאה מותרין. ולא יאכל גוף האיסור, שאז יעבור באיסור אכילה ובאיסור הנאה.
<h2>דף ד:</h2>
ותניא הכל שוחטין אפילו כותי אפילו ערל אפילו ישראל משומד. פירוש, האי כדיניה והאי כדיניה. כותי צריך שישראל עומד על גביו, משום דלית ליה "ולפני עור לא תתן מכשול", וחשוד הוא להכשיל את ישראל באיסור. וישראל משומד צריך שיבדוק סכין ויתן לו. וערל אינו צריך כלום. האי ערל היכי דמי, אילימא שמתו אחיו מחמת מילה, ישראל מעליא הוא. שברשות בית דין אינו מל. אלא פשיטא משומד לערלות אימא סיפא ואפילו ישראל משומד, האי משומד היכי דמי, אי לימא משומד לדבר אחד היינו משומד לערלות אלא לאו משומד לאותו דבר וכדרבא.
אמר רב ענן אמר שמואל משומד לע"ז מותר לאכול משחיטתו. ואי קשיא, והרי הוא חשוד לזבוח לע"ז, וניחוש שמא זביחה זו לשם ע"ז עשאה. תשובה, אפילו בנכרי דאביק בה טפי לא אמרינן סתם שחיטת נכרי לע"ז, דהא שחיטת הנכרי נבילה תנינן לקמן [י"ג ע"א], ולא "אסורה בהנאה". וכל שכן ישראל משומד לע"ז. ואי קשיא, הא אמרינן בפרק בתרא דהוריות [י"א ע"א] ובע"ז בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"ב], איתמר משומד פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר לתיאבון משומד, להכעיס מין. וחד אמר להכעיס נמי משומד. אלא איזהו מין זה העובד ע"ז. השתא חזינן דלכולי עלמא משומד לע"ז מין הוי. ולקמן [שם] תניא שחיטת מין לע"ז. תשובה, התם לאו בסתם מחשבתו לע"ז קא מיירינן, אלא לענין מורידין לבור, שהמין מורידין אותו לבור, ומשומד אין מורידין אותו לבור. אדרבא תניא לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד, שחייב להחזיר לו אבידתו. ובהכי איפלוג התם, דחד אמר לתיאבון משומד הוא שאתה חייב להחזיר לו אבידתו, אבל להכעיס מין הוא ומורידין אותו לבור. וחד אמר להכעיס נמי הוא משומד ומחזירין לו אבידתו, ואיזהו מין שמורידין אותו לבור, זה העובד ע"ז. ודוקא לענין בור הוי עובד ע"ז מין, אבל לענין סתם מחשבתו לע"ז לא, דהא אפילו גוים, דאביקי בע"ז טפי, לא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז. וכך פירש גם המורה לקמן, מין זה האדוק לע"ז, כגון כומר לדת ישו הנוצרי. ומין ישראל חמור ממשומד לע"ז. שהמין אדוק בה ביותר וכל מחשבותיו לה. ואיתותב רב ענן, כי משומד לע"ז הוי משומד לכל התורה כולה, וחשוד הוא לכל דבר, ואין לסמוך עליו. אך אם היו אחרים עומדים על גביו וראו ששחט יפה ובדקו סכינו, שחיטתו כשרה. דלאו כנכרי הוי דלאו בר שחיטה הוא. אלא ישראל רשע הוא, כדבעינן למימר לקמן בפירקין, וסתם מחשבתו לא הויא לע"ז כדאמרן.
<h2>דף ה:</h2>
א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי אריב"ל משום בר קפרא ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. אע"פ שישראל עומד על גביו, מפני שהוא חשוב כנכרי. ר"ש בן אלעזר שדריה ר' מאיר לאיתויי חמרא מבי כותאי, אשכחיה ההוא סבא, א"ל ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה. הלך ר' שמעון בן אלעזר וסיפר דברים לפני ר"מ וגזר עליהן, מ"ט אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה. אין לפרש, ונעשו משומדים לע"ז, דמשומד לע"ז כי אחרים עומדים על גביו שפיר דמי, אלא הכי בעית לפרושי, ואיגלאי מילתא דגירותן לאו לשם שמים הות וגירי אריות הן והרי הם גוים גמורים.
<h2>דף ו.</h2>
ר' יצחק בר' יוסף שדריה ר' אבהו לאיתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה לית כאן שומרי תורה הלך ר' יצחק וספר דברים לפני ר' אבהו והלך רבי אבהו וספר דברים לפני רבי אמי ורבי אסי ולא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים. למאי אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו בהו. אינהו גזרו ולא קבילו מינייהו אתו רבי אמי ורבי אסי וקבילו מינייהו. מאי גוים גמורים א"ר נחמן בר' יצחק לבטל רשות וליתן רשות. וכדתניא ישראל המשמר שבתו בשוק מבטל רשות ונותן רשות ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות. פירוש, או אומר בלשון נתינה או בלשון ביטול "רשות נתונה לכם" או "מבוטלת לכם". ובדיבור בעלמא מסולק הוא. ואינו צריך לא קניין ולא מתן דמים. ובגוי עד שישכור. כיצד א"ל רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואינו צריך לזכות. והכותי עשו אותו כמו הגוי, שאינו מועיל לא לערב ולא לבטל רשות. והרי הוא אוסר על בני החצר עד שישכירו ממנו רשותו.
<h2>דף ח.</h2>
א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה מ"ט חידודה קודם לליבונה. ואין כח בליבון לשרוף הסימנין. והא איכא צדדין. פירוש, ואע"ג דאמרינן לקמן בפרק השוחט שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה, דכמאן דמנח בדיקולא דמיא ואע"ג דלא נגמרה השחיטה, דוקא כי שחיט סימן או רובו אמרינן הכי. אבל במיעוט סימן כאילו לא נשחט כלל דמי, והנקב פוסל בו, ואפילו במקום השחוט. ומהדר, בית השחיטה מרווח רווח.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר. מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא. ואי קשיא אם כן השוחט בשבת ליפטר משום דמקלקל הוא, ואמאי בשבת לא חשבינן ליה מקלקל ולגבי ע"ז חשבינן ליה מקלקל. תשובה, בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל זמן שנתקיימה מחשבתו אע"פ שההפסד מרובה על השכר חייב. כדאמרינן בשלהי המניח את הכד [ב"ק ל"ד ע"ב] דאף למאן דאמר כל המקלקלין פטורין ואפילו חובל ומבעיר, אם היה חובלו וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו חייב. פירוש ואע"פ שהרג שור אחד בעבור כלבו ושרף גדיש אחד בעבור אפרו, שההפסד מרובה והשכר מועט חייב, כיון דאיכא תקון קצת בדבר ונתקיימה מחשבתו. אבל גבי ע"ז הנאה אסרה תורה. אם יש הנאה בדבר אסור. אבל אם אין הנאה בדבר, אע"פ שנעשה רצונו ונתקיימה מחשבתו פטור.
אמר רבא פעמים שהשוחט אסור, במסוכנת. ומחתך מותר, באטמי דקיימי לקורבנא. פירוש, למנחה להדר בהן אדם גדול. ותיפוק לי משום שמנונית דאיסורא. בחדשה. חדשה בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא משמשי ע"ז היא, ומשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו, אי בעית אימא דפסקו בה מידי לע"ז. פירוש כגון עצים וכיוצא בהן. אי בעית אימא שליבנה באור. פירוש, האי דקא אמר שליבנה באור, כגון שהיתה סכין ארוכה שראוי לצלות בראשה כמו שפוד. והילכך דין שפוד יש לה. וצריכה ליבון ואפילו לחתוך בה צונן עד שלא יטהרנה כהלכתה. אבל סכין קטנה בהגעלה סגי לה או בשיפה, כדכתבית בשלהי ע"ז.
<h2>דף ח:</h2>
איתמר השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף רבה בר בר חנה אמר מדיח לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח ומר סבר בית השחיטה צונן. לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר. פירוש, ולא מיבעיא בסכין בן יומו שהוא נותן טעם לשבח, אלא אפילו בסכין שאינו בן יומו דהוא נותן טעם לפגם קולף. ואע"ג דאמרינן נותן טעם לפגם מותר, הני מילי כשנתבשל האיסור ואין תקנה לסלקו, אבל הכא כיון שיש תקנה לסלקו למה נבטל אותו לכתחילה כיון שנוכל לסלקו. בודאי אילו נתבשל הבשר בלא קילוף לא היינו אוסרין אותו. אבל כיון שנוכל לסלקו ולהסיר האיסור לא שרינן ליה לבטוליה לכתחלה. ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. איכא דאמרי דלכולי עלמא בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח שפיר. ומ"ד קולף אמר לך אגב דוחקא דסכינא בלעה.
סכין טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא. פירש המורה, משום דקא בלעה שמנונית דטרפה. אבל אבליעת דם לא חיישינן, שהסכין קשה ואין דם נבלע בו. אבל שמנונית נבלע ברך ובקשה. ואינו נראה לי, דבפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] אמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. אלמא חיישינן לבליעת הדם. ונראה לי דלבליעת דם נמי חיישינן, כדאמרינן התם. והאי דנקט הכא סכין טרפה, משום דדוקא בסכין טרפה שנבלע בסכין שמנונית של איסור פליגי ואיכא מאן דאמר בחמין. אבל בסכין כשרה דליכא למיחש אלא לבליעת דם, כולי עלמא לא פליגי דבצונן סגי לה. דקולף בליעת דם מבליעת שמנונית (ס"א בשר) הטרפה. דדם לא סריך כולי האי כי היכי דסריך שמנונית (ס"א בשר). משום הכי נקט סכין טרפה, דדוקא בסכין טרפה איפלוג, אבל בסכין כשרה לא אפלוג דלא בעיא חמין, אבל מיהו הדחה בצונן בעיא. ושמואל נמי דאסר לאכול רותח בסכין ששחט בה, דוקא בלא הדחה, אבל אי עבד לה הדחה בצונן מודה שמואל דשרי לאכול בה רותח, דדם לא סריך כולי האי דליבעי חמין להגעל. ואע"ג דאמרינן התם במילתיה דשמואל צונן אמרי לה בעיא הדחה לא תידוק מינה הא רותח בעיא הגעלה בחמין. אלא הכי קאמר, אפילו צונן נמי אסור לאכול בה בלא הדחה.
וחד אמר בחמין. פירוש, דבית השחיטה רותח ובלעה סכין משמנונית דטרפה. וחד אמר בצונן. דבית השחיטה צונן, ולא בלעה. ואי קשיא, כיון דבית השחיטה צונן, אפילו צונן לא ליבעי האי סכינא, דהא לא סגי למיכל האי בשר בית השחיטה בלא הדחה ומליחה. והשתא השוחט בסכין של גוים שנבלע בה האיסור אפילו בחמין אמרן לעיל מדיח בית השחיטה אליבא דמאן דאמר בית השחיטה צונן, כל שכן סכין טרפה שלא נבלע בה האיסור אלא בצונן. דהא בית השחיטה צונן סבירא לן דסגי לה בהדחת בית השחיטה. ואמאי צריך להגעיל את הסכין אפילו בצונן. בשלמא למ"ד בית השחיטה רותח שפיר קאמר דצריך להגעיל הסכין ברותחין ולא סגי בהדחת בית השחיטה, משום דבלע כד חיים ולא מצי למיפלט בהדחה. אלא למאן דאמר בית השחיטה צונן, בהדחת בית השחיטה סגי לן. תשובה, יש לומר האי דאיפליגו בסכין טרפה, לאו לשחוט בה. אלא בהגעלתה איפלוג, שמא יבוא לחתוך בה רותח. אבל לשחוט בה, שוחט בלי שום הגעלה, דהא עתיד הוא להדיח בית השחיטה. אי נמי אפילו לשחוט בה צריך להדיחה בצונן. ואע"ג דבהשוחט בסכין של גוים אמרן מדיח בית השחיטה. הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא, דכיון דשחט כבר לא אסרינן לההוא בשר בית השחיטה, אלא מדיחו ושרי. אבל לכתחלה אסור לשחוט בסכין שנבלע בה האיסור ואפילו על ידי צונן, שמא לא יצא יפה יפה בהדחת הבשר. ומי הביאנו להבליע האיסור לכתחלה ולסלקו. הילכך צריך להגעיל הסכין בצונן קודם שחיטה.
והילכתא ואפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה לא צריכה אפילו צונן. פירוש, חתיכת וילון ישן לקנח בה את הסכין. ומשום הכי נהגו העם לקנח את הסכין אחר שחיטה על גבי הבהמה או על גבי העוף. ואע"ג דפסיקנא הלכה בצונן, דאלמא בית השחיטה צונן, בשוחט בסכין של גוים הלכה כמאן דאמר קולף, דאגב דוחקא דסכינא בלעה. אבל בסכין שהוא קשה ליכא למימר הכי. והכי פסק המורה דכיון דאיסורא דאורייתא הוא, בשל תורה הלך אחר המחמיר. ומהכא מוכח דאפילו בצונן אם היה דבר קשה, כגון פת יבישה או גבינה יבישה, אסור לחתוך בה, ואם חתך בעי קליפה.
אמר רב יהודה אמר רב טבח צריך שיהו לו שלש סכינים אחת ששוחט בה. פירש המורה, שלא יחתוך בה דבר אחר, שלא תפגם ותתקלקל. ופעמים שיבוא לידי איסור, שישחוט בלא בדיקה. ואינו נראה לי, שהרי הצרכנוהו בדיקת חכם ואע"פ שהסכין יפה. ואיך ישחוט בלא בדיקה. אלא ודאי הטעם הוא משום בליעת הדם. כדאמרינן לקמן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב], אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בו רותח, צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה, אלמא חיישינן לבליעת הדם. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות במילתיה דרב יהודה סכין ששחט בה אסור לאכול בה בשר. ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. פירוש, לא על הניקור נאמר. שהחלב של ניקור בידיו מסלקו. וכשצריך להפרידו מן הבשר בסכין אינו חותך בחלב אלא בבשר, שלא ישאר מן החלב בבשר. אלא האי חיתוך הוא כשמוכרו מעט מעט וחותכו בסכין.
וליתקן ליה חדא וניחתוך בה בשר והדר ניחתוך חלבים. פירוש למה אתה מצריכו שתי סכינים. נגזור עליו שכל הבשר שיש לו למכור באותו היום ימכור תחילה ויחתוך בסכין. ואחר כך ימכור ויחתוך החלבים. ולערב ישפשף סכינו במים ואפר לחתוך עוד בשר למחר. דלאו ברשיעי עסקינן שלא ישפשפנו. ומהדר גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך יחתוך בשר. פירוש, אם יבוא לו אדם שצריך לקנות חלב, שמא ישכח ויחתוך בה חלבים ואחר כך יחתוך בשר לפיכך הצרכנו שתי סכינים אחת לחלבים ואחת לבשר בלא אותה של שחיטה. ואי קשיא ליתקין חדא סכינא לשחיטה ולחלבים. יש לומר שמא יחתוך חלבים תחלה ואחר כך ישחוט, והחלב הוא נסרך בסכין ביותר, ואינו יוצא כי אם על ידי מים ואפר ושפשוף, ויבוא להדביק החלב בבית השחיטה. אי הכי השתא נמי מיחלפא ליה כיון דאצרכיניה תרי אית ליה הכירא.
ואמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים ולתקן ליה חדא ולדיח בה בשר והדר לדיח ביה חלבים גזרה שמא ידיח חלבים ואחר כך ידיח בשר. אי הכי השתא נמי מיחלפי ליה כיון דאצרכיניה תרי אית ליה הכירא. אמר אמימר משמיה דרב פפא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בשרא. פירוש, הכסלים שהכליות דביקות בהן אל יכפה אותן על הבשר שיהיו הכליות למטה והכסלים למעלה ויהיו נוגעות הכליות על הבשר. אי הכי כי תריצי נמי דייב תרבא ובלע כפלא קרמא מפסיק מתתא. פירוש, קרום יש על חלב הכליות בין מלמעלה בין מלמטה שבין הכוליא והבשר. אי הכי מעילאי נמי קרמא איכא איידי דממשמשה ידא דטבחי מיפרת.
<h2>דף ט.</h2>
ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. פירוש, ילמוד לכתוב כדי לעשות אשרתא דדייני או גט אשה וכיוצא בהן. ושחיטה. לא הלכות שחיטה, שהרי תלמיד חכם הוא ויודען. אלא שיאמן את ידיו וירגיל עצמו שלא יתעלפה. ורב חיננא בר שלמיה משמיה דרב אמר אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית. ואידך הני שכיחי. ואמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. מאי קמ"ל כולהו תנינהו לא צריכה כגון ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע. פירוש ומאי דאמרן לעיל [ג' ע"ב] דלא בעינן לא מומחין ולא מוחזקין. אותם הם סתם בני אדם שלא הכרנו בהם אם יודעין הלכות שחיטה ואם לאו, דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. אבל היכא דברי לן דלא ידע אסור לאכול משחיטתו אך אם היו אחרים רואין אותו ובדקו סכינו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק הסימנין אחר שחיטה. כדי שיתברר לו אם נשחטו יפה. לא בדק מאי רבי אלעזר בן אנטיגנס אומר משום רבי אלעזר בן רבנאי טרפה ואסורה באכילה. כדרב הונא, דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. בחזקת איסור אבר חי עומדת. עד שיוודע לך. בבירור. במה נשחטה. ואם נולד בה ספק איסור העמידה על חזקתה. נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיוודע לך במה נטרפה. ואם בא זאב ונטל בני מיעים, לא מיבעיא אם לא החזירן שהיא מותרת אע"פ שלא נבדקו, דרוב בהמות כשירות הן. אלא אע"פ שהחזירן נקובין דחזינן לריעותא בעין, אמרינן זאב נקבן ולא אמרינן שמא במקום נקב נקב. דספק שנולד בטרפה לקולא. דאוקמה אחזקה דהתירא. אבל ספק סכנה, כגון סכנת נחש, אזלינן לחומרא דתניא ראה ציפור המנקר בתאינה ועכבר המנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב שנקב הנחש נקב. שמעתי מי שסומך בזה להתיר כל תיקו דטרפה לקולא, שהרי כל ספק טריפה מוקמינן לה בחזקת היתר. וכמה זה בידם הבל ורעות רוח. דלא דמי האי להאי. דבספיקא שהחזירן כשהן נקובין אין חכם בעולם שיוכל לברר דבמקום נקב נקב, והילכך מוקמינן ליה אחזקיה. אבל כל תיקו דטרפה שנסתפק להם האיסור וההיתר מחמת חסרון התורה שהיתה מתמעטת והולכת, ואילו היה בימי הקדמונים היו מבררים כל דבר ודבר על בוריו, ולא היה נשאר ספק בדבר לסמוך על חזקת היתר להתירו. ושמא בימי הראשונים היה ברור להם כי הוא אסור ונמצא שאכלנו טרפה. הילכך אין לומר אלא כל ספק איסורא דאורייתא לחומרא. וכך פסק המורה וכל הפסקנים.
<h2>דף י.</h2>
תנן התם [תרומות פ"ה מ"ד-ז'] שלשה משקין אסורים משום גילוי, המים והיין והחלב, ושאר כל המשקין מותרין. כמה ישהו ויהיו אסורים כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. ישתה הא קא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו. שיעור המים המגולין עד כדי שתאבד בהם המרה. רבי יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה. ניקורי תאנים וענבים והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות אפילו הן ככר אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר, כל שיש בה ליחה אסורה. ונשיכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות. והמשמרת של יין אסורה משום גילוי, ור' נחמיה מתיר.
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשרה. ואע"פ שלא שיבר בה עצמות, דתלינן לקולא ואמרינן בעצם דמפרקת איפגים. רב הונא סבר כשמעתיה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכל ספיקא לחומרא. ורב חסדא סבר דוקא ספיקא דאיתיליד בסימנין, אבל בסכין לא. [י' ע"ב] והלכתא כותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות והלכתא כוותיה דרב חסדא בששיבר. ודוקא בשבדק ונמצאת פגומה, אבל אם לא בדק הסכין לאחר שחיטה כלל, ונאבדה או ליתא קמן, כיון שהיתה בדוקה מתחלה, בחזקת היתר עומדת. ולא דמיא לבדיקת סימנין שאם לא בדקם הבהמה אסורה. דסימנין לא הות להון חזקה דהתירא כי אם חזקה דאיסורא. אבל סכין, כיון דבדקה מקודם לכן, בחזקת כשרה עומדת. הוה עובדא וטריף רב יוסף עד תליסר חיותא ואפילו קמייתא כדרב הונא. רב כהנא מצריך בדיקות בין כל חדא וחדא ולמיפסל קמייתא כרב הונא. אבל בדיקת חכם אינו צריך, דלא אמרו להראות סכין לחכם אלא בעבור כבודו של חכם. שהטבח נאמן לעצמו, וכיון שחלק לו כבוד בתחלת שחיטה תו לא צריך.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. היכי דמי אי דידע דגמיר, למה לי "ראה" ואי דידע דלא גמיר, פשיטא. אלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק בחוץ או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט, אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. לעולם דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר, מהו דתימא מדהאי שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר, קמ"ל דאמרינן האי איתרמויי איתרמי ליה אידך שמא שהה ושמא דרס. מהכא מוכח דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דהא תלמודא הוא דמקשי הכי, וקיימא לן שאין התלמוד מקשה אלא מהלכה פסוקה. ועוד שמביא ברייתא. ואפילו מוחזקין לא בעינן, דלעילפויי לא חיישינן. והאי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אע"ג דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואיכא נמי מיעוטא דהדיוטות דמיקרו ושחטי, וקיימא לן דהיכא דאיכא חזקא דאיסורא חיישינן למיעוטא, כדפסקי' הלכתא בבכורות בפרק הלוקח בהמה מן הגוי [כ' ע"ב], וכדכתבית בפרקא בתרא דיבמות, אפילו הכי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, משום דהוי מיעוטא דהדיוטות מיעוטא דמיעוטא. דלאו כולהו הדיוטות מנבלי. אדרבה רובא דהדיוטות לא שהי ולא דרסי, ושחטי שפיר, אלא דאיכא למיחש דילמא שהה ודרס ולאו אדעתיה. והו"ל מיעוטא דמיעוטא, ואמרינן בפרק בתרא דיבמות [קי"ט ע"ב] דאפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש. ומאן דבעי למימר דלא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, לאו משום דחיישינן למיעוטא, אלא דלא סבירא ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואדרבה רובא דעלמא הדיוטות נינהו. והילכך איכא למיחש להדיוטות.
בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר ליה חזקתו שחוט. והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום מאי אמר ליה אין חזקתו תרום. מה נפשך אי חזקת שליח עושה שליחותו אפילו תרומה נמי אי אין חזקת שליח עושה שליחותו אפילו שחיטה נמי [לא]. אמר ליה לכי תיכול עלה כורא דמילחא. לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו. ולגבי שחיטה אמרינן איניש אחרינא שמע ואזל ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. אבל גבי תרומה דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם והו"ל תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה, דתניא כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם, ומה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן תנאי, דתניא הרי שאבדו גדיין ותרנגולין והלך ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, אמר רבי נראין דברי רבי יהודה שמצאן באשפה ודברי רבי חנינא שמצאן בבית. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומר סבר לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. אמר רב נחמן בר יצחק דכולי עלמא אמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובבית כולי עלמא לא פליגי דשרי ובאשפה כולי עלמא לא פליגי דאסיר. ודוקא באשפה שבשוק, דמוכחא מילתא, אבל בשוק דלא מוכחא מילתא שרי. כי פליגי באשפה שבבית. מר סבר אדם עשוי להטיל נבילתו באשפה שבבית, ומר סבר אין אדם עשוי להטיל נבילתו באשפה שבבית.
<h2>דף יב:</h2>
מתניתין. חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. שמא קילקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת שאין מוסרין להן חולין לכתחלה. ואפילו באחרים רואים אותם, מפני שהן מועדין לקלקל ומי הביאו להפסיד ממונו. אי נמי דילמא מקלקל ולאו אדעתיה ואתי למיכל מינה. פירוש, האי "חוץ" קאי אכל דתאני לעיל וממעט להו אפילו דיעבד, והיכי תני שמא יקלקלו, דמשמע לכתחלה. אלא ודאי [בא] לומר לך דאין מוסרין להם חולין לכתחלה אפילו על ידי אחרים רואין אותן. ולהכי נקט האי לישנא, דלכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי, כדקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. מאן תנא דלא בעינן כוונה לחולין אמר רבא רבי נתן היא דתאני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה. פירוש, כדרך הילוכה, שלא עשה דרסה אלא כדרך הליכתה ומשכה על הצואר. רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין. פירוש, דדרשינן וזבחת מבקרך, שתהא זביחה בכוונה. הוא תאני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. והא בעינן מוליך ומביא, שהלכה ובאה כדרכה. פירוש, הלכה על הצואר והכתה בכותל, ועוד חזרה ובאה ומשכה על הצואר. וכל זה תירץ בעבור רבואתא דאפילו בסכין קטנה מצינן לאוקומה. ואי בעי הוה מוקמה בסכין ארוכה שיש בה מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דכשרה בהולכה בלחוד. ודוקא זרק סכין, דאתיא מכח אדם, אבל אם נפלה סכין מאיליה ושחטה פסולה, כדתנן בפירקין דלקמן [ל"א ע"א].
<h2>דף יג.</h2>
מתניתין. שחיטת הנכרי נבלה ומטמא במשא. השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שהוא מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ודייקינן נבילה אין איסור הנאה לא. פירוש, דוקא נבלה הויא שחיטת הנכרי, ומטמאה במשא כדין נבלה, אבל אינה אסורה בהנאה. ולא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז, והויא ליה זבחי מתים שהן אסורין בהנאה. ומתניתין דלא כרבי אליעזר, דאמר בפירקין דלקמן [ל"ח ע"ב] סתם מחשבת נכרי לע"ז. ואי קשיא, כיון דהלכה כרבנן דאמרי לא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז, אי הכי סתם יינן אמאי אסור בהנאה דילמא נסכיה לע"ז, והא לא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז. ויש לתרץ דאין הכי נמי דלא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז, וסתם יינן מן דינא הוה דלישתרי. ולא גזרו עליו ואסרוהו אלא משום חתנות, כדאמרינן [שם] בשמונה עשר דבר, ובפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ו ע"ב], דגזרו על יינם משום בנותיהם. ואמאי משום דילמא נסכיה הוא ואסיר מדאורייתא כדכתיב [דברים ל"ב] ישתו יין נסיכם. אלא ודאי סתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן. ואי לאו משום טעמא דבנותיהם לא הוה אסרינן ליה. וכיון שאסרוהו משום בנותיהן תלו טעמא דידיה וחשו ליה דילמא נסכיה. ואסרוהו אפילו בהנאה. ומיהו אי לאו משום טעמא דבנותיהן לא הוו גזרי ביה מידי. ודוקא שחיטת נכרי הויא נבלה ולא אסורה בהנאה דסתם נכרי לע"ז לא אמרינן. אבל בשחיטת מין סתמיה לע"ז ואסורה בהנאה, דתנו רבנן שחיטת מין לע"ז פיתו פת כותים ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין ופירותיו טבלים. פירוש, מין הוא כומר לע"ז שהוא אדוק בה ביותר וכל עסקו הוא בה. והאי מין דברייתא הוא מתלמידי ישו שהיו ישראלים וטעו אחריו, והיו מחזיקין בדת משה, ולא היו מאמינים בדברי חכמים. ומשום הכי הוצרך לומר פירותיו טבלים וספריו ספרי קוסמים, שאם כתבו עשרים וארבעה ספרים יישרפו כספרי ע"ז. ופתו פת כותי, דאמרינן [פרקי דר"א פל"ח] האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר.
<h2>דף יג:</h2>
ומקשה בגמרא שחיטת נכרי נבלה וניחוש שמא מין הוא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין רוב אומות מינין. סבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהם בידיהן. פירוש, לאו עובדי ע"ז הן, שאינן אדוקין בה שתהא סתם מחשבתם לה, כמו שהיו אדוקין בה האמוריים. אבל מיהו ע"ז גמורה היא לכל דבר, אלא שאינן אדוקין בה שיהא בהם דין מינים.
השוחט בלילה, השוחט דיעבד אין ולכתחלה לא, ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. אמר רב פפא התם כשאבוקה כנגדו. אמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא ש"מ. פירוש בין בראש הגג, ולא אמרינן דילמא לצבא השמים הוא שוחט. בין בראש הספינה, לא אמרינן לשרה דימא קא שחיט, שזהו מתכוין שלא ילכלך ספינתו ושוחט בראש הספינה שירד הדם בים.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים כולי' אמר רב הונא דרש [חייא] בריה דרב משמיה דרב ואסירא באכילה ליומה. [ט"ו ע"א] תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא ייאכל עולמית. אמר רב חנן בר אמי כי מורי רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ. פירוש, והאי דאמר רב אסורה באכילה ליומה, לרבי מאיר היא אסורה לו ומותרת לאחרים אע"פ שעשה במזיד. ולרבי יהודה אסורה בין לו בין לאחרים כל יום השבת. ואם שחט בשוגג, לרבי מאיר מותר לו בו ביום, ולרבי יהודה אסורה לו ומותרת לאחרים. ואי קשיא, ולית ליה לרב מאי דאמרינן בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"ב] גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב נמי אסור בכדי שיעשו. ואמרינן נמי בפרק שואל אדם [שבת קנ"א ע"א], תניא כותיה דרב, עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים רוחץ מיד, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו חמין. יש לומר, דודאי במלאכת גוי גזר רב להמתין בכדי שיעשו, גזרה שמא יאמר לו לעשות בשבת, ואמירה לגוי שבות, ושבות דרבנן קיל ליה. אבל במלאכת ישראל לא גזרו שמא יבא לעשות בשבת, דלא חשידי ישראל לחלל שבתות. עיין בפרק מרובה שכתבתי שאין הלכה כרב דסבירא ליה כרבי מאיר אלא כרב אחא ורבינא דסבירא להו כרבי יוחנן.
<h2>דף טו:</h2>
אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט בשבת לחולה מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט אבל המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. פירוש, מותר לבריא באומצא, וכגון שהיה חולה מבעוד יום, דחזיא ליה דלא תהוי מוקצה מחמת איסור. ופירוש "באומצא" הוא, חי בלא מליחה. שכמו שאסור לבשל בשבת כך אסור למלוח. והכי אמרינן באלו טרפות [מ"ח ע"א], לא בעי מר אומצא, והיה מפצירו לקנות בשר מבית הטבח. וכדאמרינן בפרק גיד הנשה [צ"ג ע"ב], האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. אלמא אומצא הוא בשר חי שאינו מלוח. והכי נמי גרסינן בפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"א], ת"ר דג מליח מותר לטלטלו טפל אסור לטלטלו בשר בין חי בין מליח מותר לטלטלו. פירוש, דג טפל שאינו מלוח אינו ראוי לאכילה, אבל בשר חי אע"פ שאינו מלוח דרך בני אדם לאוכלו. אלמא מותר לאכול בשר חי בלא מליחה. ואע"פ שדמו בתוכו מותר לאוכלו, שאין דם האיברים אסור אלא כשפירש. ולצלי נמי לא בעי מליחה, שכל דם שיוצא הוא נופל באור. ואפילו באומצא דאסמיק אגומרי אמרינן גומרי מישב שייבי. ואין צריך למלוח הבשר אלא לקדרה, שהדם יוצא מן הבשר וחוזר ונבלע בו. וכך כתב גם בעל ההלכות גדולות בהלכות דם שחיבר, וכי אסיר דם האיברים היכא דפריש, אבל היכא דלא פריש שרי למיכליה באומצא, ולית לן בה, והאי מזירקא אע"ג דלא פריש אסיר.
מתניתין. השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר בדרך הולכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ואם החליקו שיניה הרי זו כסכין. פירוש, מגל יד הוא סכין שצדו אחד חלק ככל הסכינין ואין בו שום פגימה, וצדו השני הוא עשוי פגימות פגימות. ודייקינן השוחט דיעבד אין לכתחלה לא. בשלמא במגל יד דילמא אתי למעבד באידך גיסא, אבל צור וקנה דיעבד אין ולכתחלה לא, והא תניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. כתב המורה, ושמעינן מינה דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה, דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא. וכל שכן הכא דבההיא גיסא פגומה. ונראה לי שאם קשר חתיכת בגד על הפגימה מותר, דהשתא ליכא למיגזר דלמא אתי למשחט במקום פגימה. וכולי האי ליכא למיגזר שמא יתיר החתיכה וישחוט במקום הפגימה. דלא גזרינן אלא כי קיימא פגימה בהדיא. אבל הכא דמכוסה לא גזרינן שמא יתירנה.
לא קשיא כאן בתלוש מעיקרו ומתניתין בתלוש ולבסוף חיברו. ואם מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד פסולה, דתניא השוחט במיכני שחיטתו כשרה. פירוש מיכני גלגל. ששם הסכין בגלגל וגילגלו על צואר הבהמה ושחטה. במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. פירוש, פירושא דרישא היא, באיזה מחובר שחיטתו כשרה, כגון נעץ סכין בכותל, דהוי תלוש ולבסוף חיברו. היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה. קשיין אהדדי, אלא לאו ש"מ כאן במחובר כאן בתלוש ולבסוף חיברו. פירוש המורה קנה עולה מאיליו, שלא נטעו אדם שם אלא מעצמו עלה. ואינו נראה לי, אלא אע"ג דנטעו אדם, כיון שהשריש בקרקע דינו כמחובר מעיקרו. דדוקא גבי אשרה אמרינן דהויא כתלוש ונאסרת, דגלי בה רחמנא. אבל בכל דוכתא המושרש בקרקע לכל מילי דמי כקרקע. שהרי טבל ותרומה שזרעם והשרישו בטל איסורם, ובכל דבר הן כקרקע, חוץ מע"ז דאע"ג דמחובר לקרקע מעיקרו מותר כע"ז, כדאמרינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, תלוש ונטעו אסור, דכתיב [דברים י"ב] ואשריהם תשרופון באש, וזהו אילן הנעבד. והאי דקתני "עולה מאיליו", למעוטי אם נעצו אדם שם. ולעולם גם הנטוע "עולה מאיליו" קרי ליה. וטעמא דמחובר מעיקרו מפרש בגמרא משום דכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו.
<h2>דף טז.</h2>
אמר מר השוחט במיכני שחיטתו כשרה, והא תניא שחיטתו פסולה, לא קשיא הא בסדנא דפחרא והא בסדנא דמיא. פירוש סדנא דפחרא, גלגל יוצרי כלי חרס, המתגלגל על ידי אדם וסדנא דמיא מתגלגל על ידי המים. וכיון שאין השחיטה מכח אדם פסולה, דכתיב וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. ואי בעית אימא הא והא בסדנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני. [ט"ז ע"ב] אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר למטה, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. ובעופא דקליל אפילו סכין למטה וצואר העוף למעלה כשר. אמר רב חסדא וכן תני רבי יצחק ואמרי לה במתניתין תנא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה ואין מחתכין בה בשר ואין מחצצין בה את השינים ואין מקנחין בה. אין שוחטין בה, והא תניא בכל שוחטין בין בצור ובין בקנה בין בזכוכית ובין בקרומית של קנה. אמר רב פפא בסימוני דאגמאי. פירוש הוא עשב הגדל באגם, כמין קנה רחב, והוא חד, וראוי לשחוט בו מפני שאינו מתפצל. אבל קרומית של קנה מתפצל ושמא יתפצל קיסם דק ממנה וינקוב את הסימנין. ואין מקנחין בה. תיפוק לי דאמר מר המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות. אמר רב פפא קינוח פי מכה קאמרינן.
<h2>דף יז.</h2>
הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. אמר רבא הכל שוחטין חדא לאיתויי כותי וחדא לאיתויי ישראל משומד לאכול נבילה לתיאבון. פירוש כותי כשישראל עומד על גביו, ומשומד לאכול נבילה לתיאבון שבדק סכינו ונתן לו. ומתניתין קודם שגזרו על הכותים. אבל אחרי כן גזרו עליהם ועשאום גוים גמורים. ולעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה. לכתחלה כשאבוקה כנגדו. ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, אם הן תלושין. חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים מפני שהן חונקין. פירוש מגל קציר כולה היא פגימות, אלא שכל פגימותיה הן נוטות אצל הקתא. והמגרה היא מלאה פגימות שהן שוות, ואינן נוטות לשום צד. והשינים הן שיני בהמה המחוברין בלחי, ובין שן לשן הוי הפגימה. והצפורן, המחוברת בגודל. מפני שהן חוגרין. אין הפגימות חותכין אלא קורעין. וצפורן נמי אדם מכביד עליה והיא חונקת ואינה חותכת. אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר, שלחו ליה כמגירה שנינו. פירוש, היה עושה פגימות בסכין, משונות זו מזו. והיה שולח לארץ ישראל לדעת הלכותיהם. ועוד היה שונה ושולח. שלחו ליה כמגירה שנינו. פירוש, כל פגימה שיש לה שני עוקצין משני צדדיה, והצפורן חוגרת בה בין בהולכה בין בהבאה היא פסולה. שבכל טצדקי שישחוט, או בהולכה או בהבאה, היא קורעת הסימנים.
<h2>דף יז:</h2>
ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה. פירוש, אע"פ שהן כולן נוטות לצד אחד, שאין לכל פגימה ופגימה אלא עוקץ אחד, והעוקץ השני הוחלק במשחזת, פסולה היא, דמורשא דהאי מחליש, ומורשא דהאי בזע. ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסכסכת כשרה. היכי דמי אוגרת היכי דמי מסכסכת א"ר אלעזר אוגרת משתי רוחות, מסכסכת מרוח אחת. פירוש, ומשום הכי קרי לה אוגרת, שמקבצת ומכנסת לתוכה. ומסכסכת קורא לה מרוח אחת, [לפי] שהוחלק העוקץ האחד במשחזת, ואין בה עוקץ שתוכל לאסוף לתוכה, אלא מבלבלת החתיכה שלא יחתוך יפה, מפני שהיא קורעת. והוא מלשון [ישעי' י"ט] וסכסכתי מצרים במצרים. מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע, מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע. דקיימא אריש סכינא. סוף סוף כי אזלא מחלשא כי אתיא בזעא, כגון שהוליך ולא הביא. אמר רבא שלש מדות בסכין, אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה, מסכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה. פירוש, והוא דקיימא בריש סכינא. עולה ויורדת מותר לשחוט בה לכתחלה, א"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסכסכת פסולה, והאמר רבא מסכסכת כשרה. לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. א"ל רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי דמיא לסאסא מאי. אמר ליה מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן. פירוש, סאסא אין בה פגימה, אבל מיהו אין חידודה חד, אלא הוא דומה לזקן השיבולת, שאין הצפורן נמשכת עליו יפה. וכשיוצא הסכין מאבן הריחים שמחדדין אותו בה נראה כך עד שלא יעבירוהו במשחזת אחרת ומחליקין חידודו.
אמר רב חסדא מנין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. פשיטא כיון דכי ניקבה טרפה בעיא בדיקה. בדיקת חכם אמרינן. והא א"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. במערבא בדקי בשמשא, בנהרדעא בדקי במים. רב ששת בדיק אריש לישניה. רב אחא בר יעקב בדיק בחוט השערה. בסורא אמרי בשרא אכלה ובשרא בדיק לה. אמר רב פפא צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. פירוש, מפני שהושט הוא רך כבשר, והקנה הוא קשה כעצם צריך לבדוק אבישרא ואטופרא. ואתלת רוחתא בבשר האצבע הסמוך לצפורן ובצפורן, כדי שתהא בדיקה יפה. שפעמים שהבשר מפני שהוא רך נכנס בתוך הפגימה ואינו מרגיש בה. לפיכך צריך אטופרא, שהיא קשה, וירגיש בה. ופעמים שהפגימה דקה והצפורן מפני שהיא קשה עוברת עליה ואינו מרגיש בה. לפיכך צריך אבישרא, שהוא רך, וירגיש בה. א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב חמא בריה דרב משרשיא משמך דאמרת ליה משמא דרבא צריכה [בדיקה] אטופרא ואבישרא ואתלת רוחתא. א"ל אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמרי, משמיה דרבא לא אמרי; רבינא ורב אחא בריה דרבא הוו יתבי קמי דרב אשי, אייתי סכינא לקמיה דרב אשי למיבדקיה. א"ל לרב אחא בריה דרבא בידקה, בדקה אטופרא ואבישרא ואתלת רוחתא, א"ל יישר וכן אמר רב כהנא. רב יימר אמר אטופרא ואבישרא צריכה, אתלת רוחתא לא צריכה, מי לא א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה, וקשיא לן והא איכא צדדין, ואמ' בית השחיטה מרווח רווח, הכא נמי בית השחיטה מרווח רווח. וקיימא לן כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו, וצריכה נמי אתלת רוחתא דחיישינן לצדדין. אי נמי עד כאן לא אמר שמואל אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא, שמא לא יצטדד לו הסכין וינקב קודם שישחוט. אמר רב הונא בר קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח, פגימת אוזן בבכור, פגימת מום בקדשים. פירוש, מפני שאין פסולי הבכור דומין לפסולי המוקדשין, דפסולי הבכור הן מתנה לכהן ואין נפדין ואין נשחטין באיטלז ואין נשקלין בליטרא, מה שאין כן בפסולי המוקדשין, בעבור זה חלקן. והאי דנקיט אוזן הבכור ולא נקט מום, משום דאוזן תני ברישא בפרק על אלו מומין [בכורות ל"ז ע"א]. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח.
<h2>דף יח.</h2>
וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. אמר הונא האי טבחא דלא סר סכינא לחכם משמתינן ליה. רבא אמר מעבירינן ליה ומכרזינן אבישריה דטרפה היא. ולא פליגי, כאן שנמצאת יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה. רבינא אמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמסינן ליה בפרתא; פירוש, מטנפין הבשר בפרש. כי היכי דלגוים נמי לא מזדבן. ההוא טבחא דלא סר סכיניה קמיה דרב אבין בר חיננא שמתיה ועבריה ואכריז אבישריה דטרפה היא איקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה אמר להו לעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלי בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת סכיניה יפה ואכשריה. א"ל מר זוטרא ולא ליחוש ליה לסבא. א"ל שליחותא דידיה קא עבדינן. ודוקא טבחא דמזבן לאחריני, אבל בעל הבית ששוחט לעצמו אינו צריך. כדאמרינן בפרק פרק הדר עם הנכרי [ערובין ס"ג ע"א], אמר רבא וצורבא מרבנן חזי לנפשיה. אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה, והא אנן תנן חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין, לא קשיא הא בחדא והא בתרתי. צפורן אצפורן לא קשיא הא בתלושה והא במחוברת. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה. פירוש, שיניה נוטות כולן לצד הקתא, והוא הוליך ולא הביא, שלא קרעו עוקצי הפנימית את הסימנין. ולא דמיא למאי דאמרן סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה. פירוש, אע"פ שכולן נוטות לצד אחד. משום דהתם אינן סמוכות זו לזו. אבל פגימות המגל הן סמוכות זו לזו ושוכבות מוטות הרבה. ובאמצעיתן הן חדות ככל סכין דעלמא. וקודם שיצא מחידוד פגימה זו נכנס לחידוד הפגימה האחרת מרוב סמיכותן ונטייתן. ולא יבואו עוקצי הפגימות ליגע בסימנין כל זמן שהוא מוליך ואינו מביא. אבל אם היה מביא, בודאי הויא נבלה, משום שפוגע בעוקצי הפגימות, והן קורעין. בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה. אמר רב אשי דיקא נמי דקתני בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ולא קתני בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין.
מתניתין. השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה, ר' יוסי בר' יהודה מלא החוט על פני רובה. פירוש, טבעת הגדולה שאין למעלה ממנה אצל הראש יותר. והיא שיעור שחיטה לרבנן ולר' יוסי. וחוץ ממנה לצד הראש היא המוגרמת. ובהא פליגי, דרבנן סברי צריך שישייר מלא החוט לצד הראש, דהיינו כל שהו על פני כולה. אבל אם שחט רובה בלא הגרמה והגרים באותו המיעוט נפסלה. ולא אמרינן כיון דרוב קנה שחוט אידך מחתך בשר בעלמא הוא. דלית להו לרבנן רובו של אחד כמוהו. אבל ר' יוסי מכשר דאית ליה רובו של אחד כמוהו. ומתניתין דתנן בפירקא דלקמן [כ"ז ע"א] רובו של אחד כמוהו, רבי יוסי היא ולא רבנן. והכי אמרינן לקמן בשמעתין, דההיא מתניתין ר' יוסי היא. רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה כרבי יוסי בר' יהודה. פירוש, דקסבר רובו של אחד כמוהו, ואם שחט מלא החוט על פני רובה כשרה. אבל אם הגרים כל השחיטה חוץ לטבעת הגדולה אצל הראש היא המוגרמת.
<h2>דף יח:</h2>
תניא העיד ר' חנינה בן אנטיגנס על זו המוגרמת שהיא כשרה. פירוש, מטבעת הגדולה ולמעלה. כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל. פירוש, מטבעת הגדולה ולמעלה. רבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם. אמר אביי הני מילי מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל אי נמי מארץ ישראל לבבל אבל מבבל לארץ ישראל אנן כיפינן לדידהו. רב אשי אמר אפילו תימא מבבל לארץ ישראל, הני מילי היכא דדעתו לחזור, רבי זירא אין דעתו לחזור הוה. איתמר רב פפא משמיה דרבא אמר שייר בחיטי כשרה. פירוש, כמין שני חוטי בשר יש בקנה אצל שפוי הכובע ולמעלה מטבעת הגדולה. ואם שחט באמצען, ששייר בהן אצל הראש, היא כשרה, ולא הויא מוגרמת אלא אם כן שחט למעלה מהן והוליך כל החיטין אצל הגוף. אמר אמימר בר מר ינוקא הוה קאימנא קמיה דרב חייא בר איויה ואמר לי שייר חיטי כשרה. אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לי רב שמן מסיכרא איקלע מר זוטרא לאתרין ודריש שייר בחיטי כשרה. מר בר רב אשי אמר פגע בחיטי כשרה, שייר בחיטי טרפה. פירוש, פגע בחיטי, ששחט סמוך להן ולא נגע בהן, וכל החיטים הוליך אצל הראש, אז היא כשרה. אבל שייר בחיטי, ששחט באמצעם טרפה.
<h2>דף יט.</h2>
ופסיק תלמודא, ולית הלכתא כמר בר רב אשי והילכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה. והיינו "שייר בחיטי". פי' כמין כובע מוטל על פי הקנה, והולך ומידק אצל הראש. ועד שלא יתחיל להיות דק ייקרא "משפוי כובע ולמטה". וכשהולך ומידק ייקרא "משפוי כובע ולמעלה".
רב נחמן אכשר משיפוי כובע ולמטה אמר ליה רב חנא בר רב קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה אמר ליה אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא, שמעתא ידענא, דא"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי משיפוי כובע ולמטה כשרה. פירוש, "חילק" קורא רבנן, שרוצים לחלק כל הטבעת לשנים. ור' יוסי קורא "בילק", שרוצה להתיר מלא החוט על פני רובה אע"פ שהגרים המיעוט בחוץ. והוא לשון קריעה והשחתה, כמו בוקה ומבולקה. ובפרק חלק [סנהדרין צ"ח ע"ב] מוכיח שהם שמות אנשים ידועים. ואריב"ל מוגרמת דרבנן כשרה לר' יוסי בר' יהודה ודר' יוסי בר' יהודה כשרה לר' חנינה בן אנטיגנס. פירוש, דר' חנינה בן אנטיגנס סבר לא הויא מוגרמת אלא משיפוי כובע ולמעלה.
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשרה, כי נפקא חיותא בשחיטה נפקא ודמיא לחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו והשלימו לרובו דכשרה. ורב יהודה אמר רב טרפה, בעינא רובא בשחיטה וליכא. והלכה כרב הונא אמר רב שהעיקר הוא במיפק חיותא.
שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב הונא אמר רב טרפה, דכי נפקא חיותא בהגרמה נפקא, ורב יהודה אמר רב כשירה, דהא איכא רובא בשחיטה. והכא נמי הלכה כרב הונא אמר רב דעיקרא הוא במיפק חיותא, והא בהגרמא נפקא. שחט במקום נקב. כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא. או שחט ופגע בנקב, שהיה חצי קנה פגום, והוא שחט חציו השלם ופגע בנקב. שחיטתו כשירה. דבחצי קנה פגום לא מיטרפא, וכי נפקא חיותא בשחיטה נפקא.
<h2>דף יט:</h2>
מתניתין. השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה. המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. המולק מן העורף מליקתו כשירה. וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא הכשר בשחיטה פסול במליקה והכשר במליקה פסול בשחיטה. פירוש, וצריך לבדוק בחוט השדרה שבתוך המפרקת, אם לא נמצא פסוק, שחיטתו כשירה. אבל אם נמצא פסוק, יש להסתפק שמא קודם שחיטת רוב הסימנים נפסק, והויא טרפה. ומשום הכי תני השוחט, דיעבד אין, לכתחילה לא, שמא יחתוך חוט השדרה קודם שחיטת הסימנים.
<h2>דף כ:</h2>
תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף אמר רבינא אמר לי בר גיסי האי דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין בעוף לא אמרן אלא במליקה. פירוש, דכי היכי דשהייה ודרסה לא פסלי בה, עיקור סימנין נמי לא פסיל בה. אבל בשחיטה יש עיקור. וכן הלכה דהא תניא שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה. פירוש, בעוף דהכשרו בסימן אחד. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט פסולה. שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה, ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. אלמא איכא עיקור סימנים בעוף.
<h2>דף כב.</h2>
מתניתין. הכשר בתורין פסול בבני יונה, הכשר בבני יונה פסול בתורין. תחילת הציהוב שבזה ושבזה פסול. הפסול בפרה כשר בעגלה, הכשר בעגלה פסול בפרה. הכשר בכהנים פסול בלויים, הכשר בלויים פסול בכהנים. הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס. הטהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות, הטהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ. החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, החייב במתוקים פטור במרים. ת"ר תורים גדולים כשרים קטנים פסולים. בני יונה קטנים כשרים גדולים פסולים. נמצא הכשר בתורים פסול בבני יונה והכשר בבני יונה פסול בתורין. [כ"ב ע"ב] ת"ר יכול יהו כל התורין כשרין וכל בני יונה כשרין ת"ל מן התורים ולא כל התורים, מבני יונה ולא כל בני יונה, פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה. מאימתי תורין כשרין משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו. פירוש, כשמתחילין כנפיהן להצהיב הוא תחלת גדלותן וכשהאדימו כבר כזהב גמר גדלותן. והילכך משיזהיבו כנפיהם נקראים גדולים וכשרים בתורים. וכשמתחילין להצהיב פסולין בזה ובזה, דיצאו מכלל קטנים, ולכלל גדולים לא באו.
<h2>דף כג:</h2>
מתניתין. הכשר בפרה פסול בעגלה. ת"ר פרה בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, עגלה בעריפה כשרה בשחיטה פסולה. נמצא הכשר בעגלה פסול בפרה הכשר בפרה פסול בעגלה. [כ"ד ע"א] הכשר בכהנים פסול בלויים הכשר בלויים פסול בכהנים. ת"ר כהנים במומין פסולין בשנים כשרים, לויים בשנים פסולין במומין כשרין. נמצא הכשר בכהנים פסול בלויים, והכשר בלויים פסול בכהנים. ת"ר נתמלא זקנו ראוי לעשותו שליח צבור. פירוש, לתקוע להם שופר ולקרא להם המגילה ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. [כ"ד ע"ב] הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. ת"ר כלי חרס מטמא מתוכו ואינו מטמא מגבו. כל הכלים מיטמאין מגבן ואינן מטמאין מתוכן. נמצא הטהור בכלי חרס וכו'. פירוש, כלי חרס מיטמא מאוירו ואע"ג שלא נגע. וכן נמי מטמא אוכלין שנתלו באוירו ואע"פ שלא נגעו בהן. [כ"ה ע"א] הטהור בכלי עץ וכו'. ת"ר גולמי כלי עץ טמאין ופשוטיהן טהורין גולמי כלי מתכות טהורין ופשוטיהן טמאין נמצא הטהור בכלי עץ וכו'. פירוש, כלי עץ איתקוש לשק, מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כלי עץ מיטלטל מלא וריקם. אבל כלי מתכות לא איתקוש לשק, ואם נגמרה מלאכתן אע"פ שהן פשוטין טמאין. ואלו הן גולמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף לשבץ לגרד לכרכב להטיח באטונס מחוסר כן או אוזן או יד טמא, מחוסר חטיטה טהור. לשוף. לשפשפו בדבר המחליקו. לשבץ. לעשות לו משבצת לנוי. לגרד. להעביר עליו הרהיטני. לכרכב. שחוקק בה חקיקות עגולות לנוי. להטיח באטונס. שפין עליו עור דג ששמו "אטונס" להצהיבו. מחוסר כן. בסיס לישב עליו. אוגן. שפה לפיו סביב. אוזן. בית אחיזה לכלי עץ. יד. שעושין לקופה. ולכל אלה הם מקבלין טומאה, שנוייהם אין מעכבין אותן מתורת כלים. אבל אם הוא מחוסר חטיטה, דהיינו חקיקה, טהור, מפני שאין לו בית קיבול. מחוסר חטיטה פשיטא לא צריכא דחקיק קפיזא בקבא. פירוש, אע"פ שיש לו בית קיבול, כיון שלא נגמר כולו טהור. ואלו הן גולמי כלי מתכות כל שעתיד לשוף לשבץ לגרר לכרכב להטיח באטונס להקיש בקורנס. היו מחוסרין כן אוגן או יד טהורין. אבל מחוסרין כסויין טמאין. מ"ט גולמי כלי מתכות טהורין רבי יוחנן אמר הואיל ולכבוד הן עשויין.
<h2>דף כה:</h2>
החייב בשקדים המרים כולי' ת"ר שקדים המרים, גדולים פטורין קטנים חייבין. פירוש, קטנים חזו לאכילה, וגדולים לא חזו לאכילה. והמתוקים גדולים חייבין קטנים פטורין. פירוש, הגדולים דהוי גמר פירא חייבין. והקטנים דלא הוו גמר פירא פטורין. מתניתין. התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר ופוסל המקוה, ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה. האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה, ושחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון. [כ"ו ע"ב] כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר. כ"מ שיש מיאון אין חליצה וכל מקום שיש חליצה אין מיאון. כ"מ שיש תקיעה אין הבדלה, כ"מ שיש הבדלה אין תקיעה. כיצד י"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין, לאחר שבת מבדילין ולא תוקעין. כיצד מבדילין בין קודש לקדש ר' דוסא אומר בין קדש חמור לקדש קל. פירוש, עד השתא איירי בשני ענינים שהם חלוקים בדיניהם. והשתא מיירי בענין אחד שהוא חלוק לשני דינין. והתמד הוא, ששם מים על גבי החרצנים לקלוט הקיוהא שלהן. ובעל כורחין לא מיתוקמא מתניתין אלא במצא כדי מדתו, אי נמי יותר מעט. אבל אם רמא תלתא ואתא ארבעה לא. דאי הכי חמרא מעליא הוא, כדאמר רבא בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"א], דכולי עלמא רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא מעליא הוא. רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. הילכך במתניתין אם מצא הרביע יותר אין לומר כן אם לא החמיץ, שהרי יש בו הרביע יין, והוי ליה חמרא מזיגא. וחמרא מזיגא פירא הוי, ונלקח בכסף מעשר. ולא מיתוקמא מתניתין אלא בשמצא כדי מדתו או יותר פחות מרביע, כגון דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. דמשום ההוא חמרא פורתא דאשתכח ביה לא חשיב חמרא מזיגא, דבטל הוא אותו היין אצל המים. ואינו חשוב יין כלל אלא כמים בעלמא, ואינו נלקח יין מזוג בכי הכי גונא בכסף מעשר. אלא מפני המים שקלטו טעם החרצנים חשוב זה התמד כאילו הוא יין. הילכך אם החמיץ, שראינו שקלטו המים טעם החרצנים, כיין הוא חשוב ונלקח בכסף מעשר. ואם לא החמיץ, הרי לא קלטו טעם מן החרצנים, והוי ליה מים גמור, ואינו נלקח בכסף מעשר. ופוסל המקוה בשלשת לוגין כדין מים שאובין. אבל כשהחמיץ והוא יין, אינו פוסל את המקוה אלא בשינוי מראה. דדוקא המים השאובים פוסלין אותו בשלשת לוגין. אבל שאר המשקין אינן פוסלין אותו אלא בשינוי מראה.
יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין. פירוש, בכל ערב שבת היו תוקעין בין השמשות כדי להבטיל את העם מן המלאכה. ועכשיו אע"פ שהוא יום טוב צריך תקיעה כדי להבטילן ממלאכת אוכל נפש. ולא מבדילין, שהרי נכנסין לקדושה חמורה ממנה. ואם חל יום טוב לאחר שבת מבדילין, שיוצאין מקדושה חמורה ונכנסין לקדושה קלה. כיצד מבדילין בין קדש לקדש. היכא אמר בין קדש לקדש רב יהודה אמר בחתימה וכן אמר רב נחמן בחתימה. רב שישא בריה דרב אידי אמר אף בפתיחה. ופסיק תלמודא דלית הילכתא כותיה. פירוש, דלא בעינן אלא בחתימתה וסמוך לחתימתה. דאמרינן הכי, "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת בא"י המבדיל בין קדש לקדש". רבי דוסא אומר בין קדש חמור לקדש קל. ופסק תלמודא ולית הילכתא כותיה. א"ר זירא יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. מ"ט סדר הבדלות הוא מונה. ודוקא ביום טוב שחל להיות באמצע שבת צריך לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה ואע"ג דאמר בין קדש לחול בפתיחתה, משום דצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, כדאמרינן בערב פסחים. אבל ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת, כיון דחתים בין קודש לקודש ומעין חתימה הוי בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, מה צורך לומר ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. אלא יאמר כך "המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת בא"י המבדיל בין קדש לקדש". ואם יזכיר שם "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", בלא צורך הוא. וכשהתחיל "בין קדש לחול" היינו בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועיין מה שכתבתי בפרק ערב פסחים.
האחין השותפין כול'. פירוש, כל אדם שיש לו צאן חייב לעשרן בכל שנה ושנה. וגם חייב ליתן קולבון עם חצי שקלו. וקולבון הוא מעה קטנה, והיו נותנין אותה כדי שלא יפסיד ההקדש בצירוף חצאי השקלים בעשותם שלימים שדרך השולחני להרויח. והילכך כל אחד מישראל חייב בקולבון. ואם יש לאדם בן והוא שוקל בעבורו, נותן שקל שלם, בעבורו ובעבור בנו. ואינו נותן קולבונות, כיון שהוא נותן שקל שלם. ואם רוצים שני בני אדם להצטרף יחד ליתן שקל שלם בין שניהם, חייבים שני קולבונות. אך השוקל על יד בנו או על יד שכינו או על יד בן עירו, כיון שמכיסו הוא פורע בעבורו, הוא פטור מן הקולבונות. ושני בני אדם שהיה להם צאן ונשתתפו פטורין ממעשר בהמה, דרחמנא אמר "אשר יהיה לך", ולא של שותפין. הילכך האחין השותפין אם עדיין לא חלקו את ירושת אביהם חייבין במעשר בהמה כמו שהיה חייב אביהן, ופטורין מן הקולבון, כיון שמכיס אחד פורעין כמו שהיה פורע אביהן. ואם חלקו ואחר כך נשתתפו פטורין ממעשר בהמה כדין כל שותפין דעלמא. וחייבין בקולבון, כי עכשיו שני כיסין הן.
<h2>דף כו:</h2>
כל מקום שיש קנס אין מכר. פירוש, אדם רשאי למכור בתו הקטנה עד שתביא שתי שערות. אבל משהביאה שתי שערות אינו רשאי למוכרה, שהרי מכורה קודם לכן יוצאה, כל שכן שאינה מכורה. ובקנס דאונס ומפתה כתיב "נערה" ולא קטנה. כל מקום שיש מיאון אין חליצה. פירוש, הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. ומשתביא שתי שערות אינה יוצאה במיאון, והיא צריכה גט. ולחליצה אינה ראויה כי אם משהביאה שתי שערות. דקטנה לאו בת חליצה היא.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר עד שישחוט הוורידין. חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל. אי בעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. [כ"ז ע"ב] מנין לשחיטה שהיא מן הצואר דתניא זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה. בהמה מטמאה במגע ובמשא ועוף אינו מטמא במגע ובמשא. עוף מטמא בגדים בבית הבליעה ובהמה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה. אלא לומר לך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה. אי מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים ת"ל זאת. פירוש, כדאמרינן בגמרא מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה ת"ל את הראש ואת הפדר. פירוש, שכבר הותז בשחיטה ואינו בכלל והפשיט. לפיכך הוצרך לכתוב את הראש. ומדקרי ליה "הותז" ואיצטריך קרא לרבויה ש"מ שחיטה בשנים או ברוב שנים. רבי אליעזר אומר באיזה תורה שיותה בהמה לעוף. אלא לומר לך מה עוף מן הצואר אף בהמה מן הצואר אי מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף ת"ל ומלק את ראשו ממול ערפו, ראשו של זה ממול עורף ואין של אחר ממול עורף.
<h2>דף כז:</h2>
תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקשו לדגים. לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה. הא כיצד הכשרו בסימן אחד. ודגים דלאו בני שחיטה נינהו מנא לן אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, באסיפה בעלמא, אלא מעתה גבי שליו דכתיב ויאספו את השליו הכי נמי דלאו בשחיטה. הא אמרת בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה. אמרי התם לא כתיבה אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחרים הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני. דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנין דגים שנבראו מן המים בלא כלום עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד אמר רב שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להם קשקשים ברגליהם כדגים. א"ר יהודה משום ר' פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר ושפך את דמו בשפיכה בעלמא. אי הכי חיה נמי חיה איתקש לבהמה עוף נמי איתקש לבהמה הא כתיב ושפך את דמו. ומאי חזית דשדית ליה אעוף שדייה אחיה מסתברא אעוף משום דסליד מיניה.
<h2>דף כח.</h2>
תא שמע מלק בסכין מטמאה בגדים אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נהי נמי דכיון דתבר לה שדרה ומפרקת הויא לה טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה. הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר"א הקפר אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. וכי מה למדנו לצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועוף אין לו שחיטה מן התורה אלא מדברי סופרים. מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר, רבי היא דתניא רבי אומר כאשר ציויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו וכל שכן דסתם מתניתין כותיה. פירוש, כאשר ציויתיך, מכאן מוכיח שמשה צוה לישראל היאך ישחטו. ואילולי שנצטוה לא היה מצוה את ישראל. ומכאן סמך שהלכות שחיטה נאמרו למשה בעל פה. ויש דורשין "כאש"ר" למפרע, רוב שנים ורוב אחד בעוף כשר.
אחד בעוף, איתמר רב נחמן אמר או ושט או קנה, ורב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה. רב נחמן אמר ושט או קנה, "אחד" קתני כל דהוא. רב אדא אמר ושט ולא קנה. מאי אחד אחד מיוחד. תא שמע כיצד מולקין חטאת העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, תיובתא דרב אדא תיובתא. מאי הוי עלה כדאמרינן דילמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. תא שמע דההוא בר אווזא דהוה בי רבא נפק ואתא מבי קני כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט, ומשום ספק דרוסה לא בעי למיבדקיה, דדילמא בכלבא או בקניא כדקתני בעלמא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ניבדקיה והדר נישחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אמר ליה רב יוסף בריה ליבדקיה לקנה ולישחטיה לקנה וליכשריה והדר ליפכייה לושט וליבדקיה. אמר רבא חכים רב יוסף בכורי בטרפות כרבי יוחנן. אלמא אחד דקאמרינן או ושט או קנה. וכן הלכה.
תניא שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט פסולה. שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. תניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת וגמרה שחיטתו כשרה תניא נמי הכי הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו, שחיטתו כשרה.
<h2>דף כח:</h2>
ר' יהודה אומר עד שישחוט הורידין. א"ר זירא לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד, אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ומאי עד שישחוט את הורידין עד שינקוב הורידין בשעת שחיטה. דבשעת שחיטה חיים ואתי דם. שלא בשעת שחיטה קריר ולא אתי דם. גרסינן בריש פרק חלק [סנהדרין צ"ו ע"א] בענין סנחריב, שלח ר' יהודה מנציבין הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו והזהרו בורידין כר' יהודה.
חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב. ואסיקנא דכולי עלמא בשחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב, וכי איתמר דרב ודרב כהנא לענין פסח איתמר.
<h2>דף כט.</h2>
רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. ואקשינן והא תניא חדא זימנא ורובו של אחד כמוהו. ומתרץ רב הושעיה, רישא בחולין וסיפא במוקדשין. וצריכא דאי אשמועינן חולין הוה אמינא התם הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תסגי ליה ברובא קא משמע לן. מתניתין. השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה. השוחט שני ראשין כאחת דיעבד אין לכתחלה לא. אוקמה רב אשי בקדשים. וכדתני רב יוסף תזבח, שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחהו, שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. ואמרינן, מאי תלמודא, אמר רב כהנא תזבחהו כתיב. אבל בחולין אפילו לכתחלה נמי שפיר דמי שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו'.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה, כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת. וקיימא לן רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואמרינן נמי ההוא תורא דאשתחיט בשנים ושלשה מקומות עאל רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקט שקל משופרי שופרי. אמר ליה ר' זירא לימדתנו רבינו משנתינו בשני סכינין ושני בני אדם. שבמקום ששוחט זה אינו שוחט זה. דלא בעינן שחיטה מפורעת. עיין בערך ד' בספר המכריע. [ל' ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקו שחיטתו פסולה, תחת העור כשרה. מאי קמ"ל תנינא או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טרפה. אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי ממטה למעלה דלא קא עביד כדרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ"ל. תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע, תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו. ובכולהו כיון דלא איפשיטו עבדינן לחומרא. בעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיקו. עייך בערך ה' בספר המכריע.
<h2>דף ל:</h2>
מתניתין. התיז את הראש בבת אחת פסולה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלא צואר כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשין כאחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או שהביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמיל כשרה. פירוש, כל זמן שאינו מושך את הסכין לעשות הולכה או הבאה, אלא מכה בידו בכח על הצואר, או מכביד ידו על הצואר וחותך, היא הנקראת "דרסה", והויא נבילה. ואמרינן מנא הני מילי. דאמר קרא חץ שחוט לשונם. ותנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם. פירוש אלמא לא תיקרא שחיטה אלא העשויה במשיכה דומיא דחץ שהולך במשיכה.
<h2>דף לא.</h2>
היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת. פירוש היה מושך או בהולכה או בהבאה. אם יש בסכין מלא צואר. א"ר זירא בעינן מלא צואר חוץ לצואר. פירוש, שיש בסכין שיעור שני צוארים, שיצא הסכין חוץ לצואר כמלא צואר יכול לשחוט במשיכה. אבל אם אין בסכין שיעור שני צוארים קים להו לרבנן דבלא דרסה אינו יכול לשחוט בהולכה לבד או בהבאה לבד, אלא ודאי הכביד ידו ודרס. ואם שחט שני ראשים כאחת זה בצד זה צריך שיהא בסכין מלא שלשה צוארים, שיצא מלא צואר חוץ לשני צוארים שלא יבא לידי דרסה; ואפילו באיזמיל כשר. אמר רב מנשיא ובאיזמיל שאין לו קרנים. פירוש כמין קרנים עושים לאיזמילין קטנים לנוי על גביהן. ויש לחוש שמא מתוך קוטנן יכנסו בין הסימנין ויעשו חלדה או יקרעו אותם. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מחטא מאי. פירוש להוליך ולהביא פי המחט על גבי הסימנין. ופשט ליה דמחטא מיבזע בזע, שאינו חותך אלא קורע. מחטא דאושכפי מאי. פירוש, הוא מרצע של רצענים. והוא חד משני צדדים, אלא שאינו רחב כמו הסכין. ויש לחוש שמא אינו חותך אלא פוסק את הסימנים. א"ל תניתוה אפילו כל שהוא, לאו אפילו מחטא דאושכפי, לא איזמיל, איזמל בהדיא קתני לה. ואפילו באיזמל. פירושא קא מפרש מאי כל שהוא איזמל. הכי נמי מסתברא דאי כל שהוא מחטא דאושכפי השתא מחטא דאושכפי שריא איזמל מיבעיא. איזמל איצטריך ליה מהו דתימא ניגזור איזמל שאין לו קרנים אטו איזמיל שיש לו קרנים קמ"ל. ולא איפשיט להתירא.
מתניתין. נפלה הסכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסלה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. נפלה הסכין והגביהה או שנפלו כליו והגביהן, השחיז הסכין ועף. פירוש נתבהל. ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטה, אחרת פסולה. רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור. דייקינן טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין. מאן תנא דאמר לא בעינן כונה לחולי, אמר רבא רבי נתן היא דתני ר' הושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין. והא אמרה רבא חדא זימנא, דתנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ואמרינן מאן תנא דלא בעינן כוונה לחולי אמר רבא רבי נתן היא. צריכא דאי אשמועינן התם משום דקא מיכוון לשם חתיכה אבל הכא דלא מיכוון אימא לא. ואי אשמועינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, צריכה.
איתמר נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ורבי יוחנן אמר אף לביתה נמי לא טהורה. אמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, השתא לאיסור כרת התרתה לאיסור מיתה לא כל שכן. אמר ליה בעל חולי הוא וחולי לא בעו כוונה; ומנא תימרא דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים. קתני אדם דומיא דכלים, מה כלים דלאו בני כוונה אף אדם נמי לא בעי כוונה. [ל"א ע"ב] ותנן נמי פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות אינן בכי יותן איתיביה רבא לרב טבל לחולין והוחזק לחולין מותר בחולין ואסור במעשר, הוחזק אין לא הוחזק לא. הכי קאמר אע"פ שהוחזק לחולין אסור במעשר. הוא [סבר] דחויי קא מדחי ליה, נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק מותר לחולין ואסור למעשר. אמר ליה אביי לרב יוסף לימא תיהוי תיובתיה דרבי יוחנן מהא. אמר ליה רבי יוחנן דאמר כרבי יונתן בר' יוסף דתניא רבי יונתן בר' יוסף אומר וכיבס מה ת"ל שנית, מקיש תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה, מה תכבוסת ראשונה לדעת, דכתיב וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע, אף תכבוסת שניה, שהיא לטהרו לדעת. א"ל אביי לרבה היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסתה חברתה והטבילה, כוונת חברתה כוונה מעלייתא היא ובתרומה נמי אכלה, דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה.
<h2>דף לא:</h2>
אמר רב פפא לרבי נתן דלא בעי כוונה לשחיטת חולין כלל שנפלה מן הגשר. לרבנן, דבעו כוונה לשחיטה, לשם חתיכה בעלמא. שירדה להקר. פירוש לרבנן דבעו כוונה לשם חתיכה בעלמא, כדאמרינן בגמרא בשחיטה אפילו ר' נתן בר' יוסף דבעי כוונה בתכבוסת שניה, מודה דלא בעינן כוונה, מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, מכלל דחולי לא בעו כוונה. ורבנן נהי דלא בעו כוונה לזביחה, לחתיכה מיהא בעינן. ודוקא חתיכה דבן דעת, אבל חרש שוטה וקטן ששחטו אפילו כוונה דחתיכה לא חשיבא כוונה מפני שאין בהם דעת. ומשום הכי אוקמה רבא לההיא כרבי נתן ולא כרבנן ואע"ג דאמרן לעיל, אי אשמועינן התם משום דקא מכוון לשם חתיכה בעלמא, דמשמע דשחיטתם כוונה לחתיכה הויא. הכי קאמר, איכא כוונה קצת דחרש שוטה וקטן, שמתכונים לחתוך. אבל הכא כשהפילה אין שם שום כוונה דחתיכה. וכל זה לרבי נתן, אבל לרבנן בעינן כוונה דבן דעת. אע"ג דקיימא לן [ביצה ד' ע"ב] רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, הכא הלכה כרב, דהא כולהו אמוראי שקלי וטרו במילתיה, למימרא דכוותיה סבירא להו. דהא רבא ורב נחמן אתו לפרושי טעמא דרב. ואביי ורבא נמי דבעו היכי דמי נאנסה וטבלה כרב סבירא להו דמהניא טבילת האונס לבעלה. ומשום הכי בעו היכי דמי נאנסה. דאי כרבי יוחנן דאמר לא מהניא טבילת אונס כלל אמאי בעו היכי דמי נאנסה. וסתמי מתני' נמי אתו כרב. מכל הני טעמי הילכתא כרב שאע"פ שטבלה בלא כוונה היא טהורה לבעלה.
<h2>דף לב.</h2>
נפלה הסכין והגביהה כול'. אי כדי שחיטה אחרת. רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף, וכן א"ר יוחנן אפילו בהמה לעוף, וכיון דקם רבי יוחנן בשיטתיה דשמואל הילכתא כוותיה, דקיימא לן רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ורבי חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט. יביא ואפילו מעלמא, נתת דבריך לשיעורין אמר רב פפא עומדת להטיל. פירוש להטיל מי רגלים או גללים. איכא בינייהו. דרב ושמואל ורבי יוחנן לא שיערו אלא בבהמה רבוצה, שאינה חסרה אלא לשוחטה. ורבי חנינא היה משער בכדי שירביצנה וישחטנה. והכי נמי אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ורבי יוסי [בר חנינא] סבירא ליה כאבוה. וכיון דרב ושמואל ורבי יוחנן לא סבירא להו הכי לית הילכתא כרבי יוסי בר' חנינא, ולא משערינן אלא בבהמה רבוצה. ובדקה לדקה ובגסה לגסה הלכתא כוותיה, שלא מצאנו שחלקו עליו בזה, שהם אמרו סתם בהמה לבהמה, וזה בא ופירש דקה לדקה וגסה לגסה. עיין בערך ז' דספר המכריע.
אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כשרה. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו, ותיפשוט ליה מדידיה, התם כשלא שהה. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומצטרפי. בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנין מהו. תיקו. עיין בערך ה' בספר המכריע. רבי שמעון אומר שהה כדי ביקור. מאי כדי ביקור, א"ר יוחנן כדי ביקור חכם. אם כן נתת דבריך לשיעורין. אימא כדי ביקור טבח חכם. המורה פירש [רש"י ד"ה כדי ביקור חכם] בדיקת סכין. ובפרק ב' דתוספתא דחולין תניא, רבי שמעון אומר כדי ביקור בהמה. ואתיא הא מתניתא כדאמרן בפרקא דלעיל, אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה. ואע"ג דרבי יוחנן פירש למילתיה, לאו משום דסבירא ליה כותיה. ולית הלכתא כותיה. שאין הלכה כיחיד במקום רבים.
מתני'. שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הוושט ושחט את הגרגרת או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבילה רבי עקיבא אומר טרפה א"ר ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטה נבילה וכל ששחיטתו כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו ר"ע. [ל"ב ע"ב] אמר ר"ל שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה. אמר רבא לא אמר ר"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה וכמאן דמנחא בדיקולא דמיא אבל בבני מעים לא אמר שאם ניקבו בני מעים בין שחיטת קנה לושט טרפה, כיון דעדיין לא נגמרה השחיטה.
<h2>דף לג.</h2>
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה. בעודה מפרכסת. דכיון דנשחטה כבישרא בדיקולא דמיא. ובשר הנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה מבריא את הגוף ומחזקו. ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. מפני שהוא מלוכלך בדם שחיטה. וממתין לה עד שתצא נפשה. כדאמרינן בסנהדרין [ס"ג ע"א], מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם תצא נפשה ת"ל ולא תאכלו על הדם. ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. דאע"ג דגוי לאו בר שחיטה הוא חשוב אבר מן החי עד שתמות, דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר. ותניא נמי כותיה.
מתניתין. השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם, רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה. פירוש, כגון שלא שחט את הורידין, שאין דם יוצא כי אם בשחיטת הורידין. וכשרים לאכילה, ולא אמרינן כיון שלא יצא דמם בשעת שחיטה שוב אינו יוצא. אלא יוצא הוא במליחה. ונאכלין בידים מסואבות. פירוש, אם היה אוכל חולין בטהרה אוכלן בידים מסואבות ואינו חושש, לפי שלא הוכשרו בדם שחיטה שהוא מכשיר ונקרא משקה. ומקשה, טעמא דלא יצא מהן דם הא יצא מהן דם לא. ואמאי, ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. ואוקמה ר' אושעיא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. שקבל עליו לאכול הבשר כבשר קדשים כדי שיהא רגיל להזהר בטהרת הקדשים. וחולין שנעשו על טהרת הקדש שני עושה בהן שלישי. רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה. פירוש, מיגו דשחיטה משויא להו אוכלא ומפקא להו מידי אבר מן החי, הם הכי נמי משויא להו [אוכלא] לענין טומאה, ואסור לאוכלן בידים מסואבות.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה א"ר שמעון השוחט בלילה ובשחר השכים ומצא הכתלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת רבי אליעזר וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש. בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו לא היה בה אחד מכל הסימנין האלו כשרה. פירוש, לקמן בעינן למימר היכי דמיא מסוכנת דבעיא פרכוס. רבן גמליאל אומר, אינה כשרה עד שתפרכס ותנענע ביד וברגל. ואי לא מפרכסת בשניהם, בחזקת מתה היא, ולא מהניא לה שחיטה. רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה. בעת שנשחטת הבהמה מפרכסת להוציא דמה, ומקלחת הדם למרחוק, והקילוח יקרא "זינוק". וקסבר רבי אליעזר דיה אם זינקה ואע"פ שלא פירכסה ביד או ברגל. דקים לן כל שאין בה חיות אינה מזנקת. ומדזינקה בודאי חיות היה בה. א"ר שמעון בן אלעזר השוחט בלילה. ולא ראה אם פירכסה באיבריה, ובשחר מצא כתלים מלאים דם ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו כשרה. דקים לן ודאי שזינקה וקילחה הדם, ומפני זה נתלכלכו כתלי בית השחיטה. שאם היה דמה שותת בעת השחיטה לא היו מתלכלכים. וסבירא ליה לרבי שמעון כר' אליעזר דאמר דיה אם זינקה. וחכמים אומרים לא די הזינוק עד שתפרכס ביד או ברגל. ולא בעי יד ורגל תרוייהו כרבן גמליאל או עד שתפרכס בזנב. בהמה דקה שפשטה את ידה בשעת השחיטה ולא החזירה שחיטתה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש. ואין זה פירכוס דחיים. בד"א. דבעינן פירכוס. שהיתה הבהמה בחזקת מסוכנת. אבל אם היתה בחזקת בריאה ומחמת שהרגישה הסכין בבשרה נבהלה ביותר כאילו פרחה נשמתה ואינה מפרכסת באחד מאיבריה כשרה. שאילו לא היה שוחטה היתה חוזרת אחר שעה לבריאותה, ואין זה סימן מיתה.
<h2>דף לז:</h2>
היכי דמיא מסוכנת, דבעיא פירכוס. אמר רב יהודה אמר רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. ואפילו אוכלת בקיעות. רמי בר יחזקאל אמר ואפילו אוכלת קורות. אמר רב גועה. פירוש, צועקת בשעת שחיטה. או שהטילה רעי או שכשכה באזנה ה"ז פירכוס.
<h2>דף לח.</h2>
מתיב רב יוסף, אומר היה רבי מאיר גועה בשעת שחיטה אין זה פירכוס. רבי יוסי אומר משמו אפילו הטילה רעי ושכשכה בזנבה אין זה פירכוס. קשיא רעי ארעי קשיא גועה אגועה. גועה אגועה לא קשיא הא דציל קלה הא דעמי קלה. רעי ארעי נמי לא קשיא כאן בשותת. פירוש אסורה. כאן במתרזת. פירוש מותרת.
אמר רב חסדא פירכוס שאמרו באמצע שחיטה לאפוקי תחלת שחיטה דלא. פירוש, אע"פ שפירכסה בשעת שחיטה בתחלתה, אם לא פירכסה גם באמצע שחיטה אינו חשוב פירכוס. ורב נחמן בר יצחק אמר פירכוס שאמרו בתחלת שחיטה. פירוש, ואע"פ שלא פירכסה אלא בתחלת שחיטה, ובאמצע שחיטה לא פירכסה הרי זה פירכוס; אמר רב נחמן בר יצחק מנא אמינא לה דתנן א"ר שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת רבי אליעזר, ואמר שמואל כתלי בית השחיטה שנינו. אי אמרת בשלמא בתחלת שחיטה שפיר, אלא אי אמרת באמצע אבל בתחלת שחיטה לא, דילמא בתחלת שחיטה זינקה. רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה.
<h2>דף לח:</h2>
ואמר רבא מנא אמינא לה דתניא שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו. כי יולד פרט ליוצא דופן, שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום. האי יתום היכי דמי, אילימא דילדיתיה אימיה והדר מתה לעולם תיחי ותיזל. ואלא דמתה והדר ילידתיה מכי יולד נפקא. אלא פשיטא זה פירש לחיים וזה פירש למות. אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה היינו דאיצטריך למיעוטי. אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה, מכי יולד נפקא. פירוש, רבא סבר אע"ג דפירכסה בכל עת השחיטה ולא פירכסה באותו המשהו דסוף שחיטה נבלה היא. ואע"ג דלא בעינן חיותא אלא ברוב הסימנין. משום דסבירא ליה לרבא כל שאינה חיה באותו משהו דסוף שחיטה, החיות שהיה בה מקודם לכן לאו חיות הוא. ודייק הא מילתא מלידה, דאע"ג דהות חיה בכל הלידה, אי לא חיית פורתא בסוף לידה אלא מתה באותו משהו דסוף לידה, לא הוי חיות. והכא נמי אם לא פירכסה בסוף שחיטה לא היה חיותה חיות. ורב נחמן אמר לך, נהי דבעינן חיותא בסוף שחיטה, כדילפינן מלידה. מיהו כיון דפירכסה בתחלת שחיטה, קיימא לן שיש בה חיות בסוף שחיטה ככל בהמה בריאה, כדדייקינן מזינוק. ורבא אמר עד דלא חזינן בה פירכוס בסוף שחיטה לא סמכינן למימרא דאית בה חיותא. ומזינוק לא מצית למילף, דלעולם בסוף שחיטה בעינן. וקים לן דאין בהמה מזנקת ומקלחת כי אם בסוף שחיטה. והפירכוס הזה, אע"פ שאינה מפרכסת בעודה חיה ומפרכסת בעת השחיטה פירכוס הוי. ולא תימא בעינן שהפירכוס מתחלה קודם השחיטה וגם בעת השחיטה, שהרי אין לומר שהזינוק יהיה קודם שחיטה. ומיניה ילפינן דכל פירכוסין הללו, אע"פ שלא פירכסה קודם לכן ומחמת השחיטה פירכסה, הוי פירכוס. שאילולי שיש בה חיות בשעת שחיטה לא היתה מפרכסת מחמת שחיטה. ואע"ג דרב נחמן בר יצחק הוה בתריה דרבא הלכה כרבא דמסתייע ממתני'. וסיוע דזינוק דאיסתייע רב נחמן בר יצחק דילמא משום דקים לן שאין הבהמה מזנקת ומקלחת דם כי אם בסוף שחיטה. אמר רבא הילכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. ודוקא אם היתה כפופה ופשטתה, אבל אם היתה פשוטה וכפפתה פירכוס הוי. בד"א ביד אבל ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה ובד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בעינו ולא כישכש אלא בזנבו ה"ז פירכוס. ואין הלכה כרבי אליעזר בזינוק מפני שהוא יחיד, והלכה כרבים.
מתניתין. השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל א"ר אליעזר אפילו שחטה שיאכל נכרי מחצר הכבד שלה פסולה שסתם מחשבת נכרי לע"ז א"ר יוסי קל וחומר הדברים ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. פירוש, הכי אוקמה רבי יוחנן מקום שהמחשבה פוסלת, בפנים בארבע עבודות של דם שחיטה וקבלה הולכה וזריקה, שאם פיגל באחת מהן וחשב על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הוי פיגל. אבל במחשבת חוץ לע"ז בשתי עבודות, דהיינו בשחיטה ובזריקה פוסלת, אבל לא בקבלה והולכה. [ל"ט ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. דאמר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. דאע"ג דשמעינה לגוי דחשיב, כיון דישראל קא שחיט לא פסלה מחשבתו של גוי ואע"פ שהיא של גוי. שאינו פוסל הבהמה במחשבה אלא השוחט בלבד. הנהו טייעי דאתו לציקוניא יהוב דיכרי לטבחי ישראל אמרו להו דמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו שלחיה רב טובי בר מתנה קמיה דרב יוסף כי האי גונא מאי שלח ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי.
<h2>דף לט:</h2>
מתניתין. השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר שחיטתו פסולה. דייקינן שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול הרי אלו זבחי מתים. אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול שמע מינה. פירוש, בודאי העובד ע"ז בין לתלוש בין למחובר בין לבעלי חיים חייב מיתה, שכולן נקראין ע"ז כיון שקבלן עליו לאלוה, כדתנן בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ו ע"א], הגוים העובדים את ההרים הם מותרין ועובדיהן בסייף. אבל זבחי מתים לא מיקרי אלא מידי דהוי כעין פנים. כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל [שם נ' ע"א] גבי אבני מרקוליס שאינן נאסרות בהנאה משום דלא הוו כעין פנים, והזורקן חייב מיתה. והכי נמי אמרינן [שם נ' ע"ב] בזרק לפניה מקל, חייב מיתה ואינה נאסרת. והכא נמי לא מיקרי זבחי מתים להאסר בהנאה אלא כעין פנים שהן ריח ניחוח. והילכך המזבח להרים וכן לתלוש לפסל עץ ואבן, כיון שאין בהם דעת להבין, לא מיקרי ריח ניחוח עד שיזבח לגדא דידהו, שיש בו דעת להבין. ודרך הגוים המזבחים לפסיליהם, לאיסרא דידהו הם מזבחים. כדאמרינן בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"א ע"ב] אצל דגון, שלא לדגון היו עובדים אלא לאיסריה דדגון, כדמתרצינן התם שבקיה איסריה לדגון ואתא ויתיב ליה אמפתן. ולא הויא זבחי מתים להאסר בהנאה עד שיזבח לגדא דהר. אבל אם זבח להר חייב ואינה נאסרת. דומיא דאבני מרקוליס וזרק מקל לפניה. ואע"פ שאינה נאסרת בהנאה אסורה היא באכילה משום דמיחלפא בזבחי מתים. וכדאמרינן לקמן [מ"א ע"ב] השוחט לשם הנידר והנידב שחיטתו פסולה משום דדמי לשוחט קדשים בחוץ.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. פירוש, רבותא נקט. לא מיבעיא אם הגביהה והרביצה הוא והדר שחטה, אלא אע"ג דהות רבוצה, והוא לא עשה אלא שחיטה אסרה.
<h2>דף מא.</h2>
ורב נחמן ורב יצחק ורב עמרם אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כתנאי גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו, רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין מפני שני דברים. אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז. ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, הני מילי גוי, אבל ישראל לצעוריה קא מיכוין. פירוש, גוי עושה בכל לב, אבל ישראל אינו עושה בכל לב, וכל כוונתו כדי לצערו. תא שמע שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה. הכא במאי עסקינן בישראל משומד. פירוש, שגם הוא עושה בכל לב. עיין בהלכה ח' בספר המכריע. ומהכא מוכח דמשומד לע"ז היכא דאחרים עמדו על גביו וראו שלא קילקל שחיטתו כשרה. ולא אמרינן הרי הוא כנכרי. דנכרי לאו בר שחיטה הוא ואין קדושיו קדושין ואין גיטו גט. אבל האי ישראל רשע הוא וקדושיו קדושין וגיטו גט. ומיהו הוא חשוד לקלקל ולנבל ולהאכיל לישראל דבר אסור. הילכך אם אחרים רואין אותו ששחט יפה שחיטתו כשרה, שהרי כאן אם חישב לשם אחד מכל אלו הויא שחיטה פסולה, הא בסתמא שחיטתו כשרה, כיון שישראל רואה אותו שהיה שוחט עמו. ולא אמרינן סתם מחשבתו לע"ז. דהלכה כחכמים דאמרי סתם מחשבתו לע"ז לא אמרינן. אבל המין שהוא אדוק לע"ז אלים ממשומד לע"ז ומין ודאי סתם מחשבתו לע"ז.
מתניתין. אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך הכלים, אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים ובספינה ע"ג כלים. אין שוחטין בגומא, אבל עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ועושה אדם גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה המינים. פירוש, שלא יאמרו לשר של ים או לשר של נהר הוא שוחט. ולא לתוך הכלים, שלא יחשדוהו כי הוא מקבל הדם לזורקו לע"ז. אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים, פירוש בור כמו [שמות כ"ד] וישם באגנות. שאע"פ שאין שוחטין לתוך הכלים, דוקא ריקם. אבל אם היה בו מים מותר לשחוט לתוכו, דהשתא לא חשדי ליה. ואמר רבא בעכורין שנו, שלא יאמרו לבבואה קא שחיט. ובספינה מותר לשחוט לתוך הכלים, ואפילו ריקנין, שהדבר ידוע שלנקר ספינתו הוא עושה, ולא חשדי ליה. [מ"א ע"ב] אין שוחטין בגומא. משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו. שחוק היה לגוים לשחוט לתוך הגומא. [כאן מחק הצנזור שתי שורות. ומסתמא היה כתוב כאן מה שפרש"י כאן, עיי"ש.] ויש לומר כשהיו רחוקים מע"ז שלהם ולא היו יכולים לזרוק הדם לע"ז, היו שוחטין לתוך הגומא לשם ע"ז. אבל עושה אדם גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. אוקמה רבא דה"ק אין שוחטין בגומא כל עיקר. ואפילו בתוך ביתו. ולא אמרינן לנקר ביתו הוא צריך, והרוצה לנקר חצירו, כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן. שאין לומר בשוק לנקר השוק הוא צריך, והוא מחזק ומחקה את המינים שהוא עושה כמעשיהם. תניא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט והדם שותת ויורד על דופני הספינה. ואין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו. ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.
<h2>דף מא:</h2>
מתניתין. השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. זה הכלל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו פסול ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו כשר. פירוש, שכל אלה באים בנדר ונדבה שמא יחשדו אותו שעכשיו הקדישם, והוי ליה שוחט קדשים בחוץ, משום הכי אסרו אותם באכילה. ורבי שמעון מכשיר, דלא גזרינן. ואקשינן אשם תלוי בר נידר ונידב הוא א"ר יוחנן הא מני רבי אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. פסח בר נידר ונידב הוא ומהדר רבי אושעיא הואיל והפרשתו כל השנה כולה. אבל חטאת ואשם וכל אלו דלאו בני נידר ונידב [נינהו] ליכא למיגזר בהו מידי. הילכך שחיטתו כשרה.
<h2>דף מב.</h2>
ואלו טרפות בבהמה, נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השידרה ונפסק החוט שלה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה. רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסימפונות. ניקבה הקיבה, ניקבה המרה ניקבו הדקין, כרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב, רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. עיין בערך י' בספר המכריע. [מ"ג ע"א] תניא ניקבה הקיבה ניקבו הדקין רבי יוסי בר יהודה אומר אף ניקבה המרה אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי ב"ר יהודה. ואמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי האומר כזית. ומי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום, הא נשתייר הימנה כלום אע"ג דליכא כזית. אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ואמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן קרקבן שניקב וכיס שלו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס וקרקבן קיים מהו. ת"ש דאמר רב נחמן ניקב זה בלא זה וזה בלא זה כשר. אמר רבא שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן. למאי הילכתא, דאי חליף טרפה. כתב בעל הלכות דכוותיה בקורקבן, פנימי לבן וחיצון אדום, ואי חליף טרפה. ניקב זה בלא זה כשר, איבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו. אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא בושט כשר בקורקבן פסול, מתקיף לה רב אשי אדרבה איפכא מיסתברא, ושט דאכלה ביה ופעיא ביה גמדא ליה ומתחא ליה, זימנין דקיימי נקובות בהדי הדדי. פירוש, אע"פ שהקול יוצא מן הקנה, אי אפשר כשמתפשט הקנה להוציא קול שלא יתפשט גם הושט עמו. הילכך גמדא ליה ומתחא ליה. [פירוש] נכווץ ונמתח ומתרמי דקיימי נקובות בהדי הדדי שעור זה עולה ועור זה יורד. ששני עורות של ושט מתפרדין זה מזה כמו אותן של קורקבן. אבל קורקבן דמינח נייח כדקאי קאי וכשרה. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. וכן הלכה. אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. פירוש, אינו מועיל קרום זה להכשירו, דקים לן שעתיד להפתח הנקב, ואין זו סתימה יפה. ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. למאי נ"מ לספק דרוסה. פירוש, אפילו דרוסה ודאית אמרינן לקמן [נ"ג ע"ב] דבעיא בדיקה. ואם האדים הבשר כנגד בני מעים טרפה. ואם לא האדים כשרה וסימנין "עד שיאדימו הסימנין עצמן". וכיון דבעיא בדיקה קרי לה ספק, ספק האדים ספק לא האדים, והושט אין לו בדיקה מבחוץ מפני שהוא אדום. אלא מבפנים בודק אותו, שהוא לבן והאדום ניכר בו. ואם הוא עוף שוחט הקנה, ואחרי כן בודק הושט. ואם היא בהמה שוחט שניהם. ולא אמרינן דילמא במקום אודם שחט, שהאודם רחב ואי אפשר שלא יראה לכאן ולכאן. אבל בנקב דהוי כל שהו אמרינן שמא במקום נקב ניקב.
<h2>דף מג:</h2>
ההוא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה סבר למיבדקה מבחוץ אמר ליה אביי לימדתנו רבינו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. הפכה רבה ובדקה ואשכח בה קורטא דדמא וטרפה ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דקא עבד. אמר עולא ישב לה קוץ בושט (לי) כשרה ואין חוששין שמא הבריא. פירוש, שמא ניקב הושט כיון שהוא תקוע בחזקה וזה שאינו ניכר הנקב הבריא והוי ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט שאינו קרום. ומאי שנא מספק דרוסה. פירוש, דבעינן למימר לקמן דבספק דרוסה אזלינן לחומרא וחיישינן. והכא נמי ניחוש. קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. כתב בעל הלכות גדולות, וליתה לדעולא, דהא אמר אמימר הילכתא חוששין לספק דרוסה. ודוקא ישב שם, שהיה תקוע שם ומהודק, אבל נמצא כשרה. מ"ט דכולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן.
איתמר תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. פירוש, מקום חיבורו של ושט יקרא תרבץ. והוא משונה מכל הושט. דהכי אמר רב ביבי בר אביי חותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט ואיזה הוא ושט עצמו כל שחותכו וכווץ; רב אמר במשהו, מקום שחיטה הוא, ושמואל אמר ברובו, לאו מקום שחיטה הוא. וקיימא לן הלכה כרב באיסורי ונקיבתו במשהו. ואסיקנא דאע"ג דאמר רב נקיבתו במשהו, מודה ליה לשמואל דלאו מקום שחיטה הוא. ואמרינן למעלה אצל הראש עד כמה פירוש, עד כמה יקרא ושט, ולמעלה ממנו יקרא תרבץ שאינו מקום שחיטה, והויא הגרמה.
<h2>דף מד.</h2>
אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד. צריך להניח אצל הראש. ולמטה אצל הגוף עד כמה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד מקום שישעיר. פירוש, שהוא מלא כמו שיער, שצריך לגרדו בסכין כמו שעושין לבית הכוסות ולכרס הפנימית. וכיון שיש בו שיער דינו ככרס ולאו מקום שחיטה הוא.
אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מן הלחי כשרה ותנא תנא או שניטל לחי התחתון. פירוש, וכשניטל לחי התחתון ינטלו גם הסימנין עמו. מתקיף לה רב פפא, האי עיקור סימנין הוא. ולרב פפא קשיא מתניתין. פירוש, ולרב פפא שרוצה להטריף בתרבץ הושט שניטל קשיא מתניתין או שניטל לחי התחתון כשרה. בשלמא מתניתין לרב פפא לא קשיא הא דאיתעקר איתעקורי והא דאיגמם איגמומי מעילוי סימנים. אלא לשמואל קשיא. פירוש, עיקור הוי דנעקרו הסימנין ממקום חיבורן. אבל ניטל לחי התחתון דכשרה. כגון שנגמם הלחי מעל גבי הסימנין, והסימנין מעורין בבשר הצואר. אלא לשמאל, דאמר שהתרבץ שניטל מהלחי היינו עיקור סימנין קשיא. ומתרץ לא תימא כולו אלא רובו. פירוש בודאי אילו ניטל התרבץ כולו הוא עיקור סימנין. ושמואל לא הכשיר אלא כשניטל רובו ובמיעוטו הוא מעורה. והאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טרפה אמר רב שישא בריה דרב אידי התם דאיפרוק איפרוקי. פירוש כשנתפרקו הסימנין בכח, אותו המיעוט הנשאר לא חזי למידי. אבל שמואל קאמר כגון שניתקו מעט כאן ומעט כאן עד שמשלים הרוב. ואותו המיעוט המעורה הוא אחוז בחזקה והדר בריא. ופסוקת הגרגרת. תנא פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה רובה אמר רב רוב עוביה ואמרי לה רוב חללה. פירוש, עור שעל הגרגרת הוא מלמעלה, מפני שהיא עשויה טבעות. ודק מלמטה. וכשנפסק רוב עוביה עדיין לא הגיע לרוב חללה.
<h2>דף מד:</h2>
ההיא פסוקת הגרגרת דאתת לקמיה דרב סבר למבדקה ברוב עוביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לימדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה ובדקה ברוב חללה ואכשרה ושקל מינה בתליסר איסתרי בישרא. והיכי עבד הכי. והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני התם דרב לא אורי בה מידי. וכיון דאורי בה, רבה היכי אכל מינה, והכתיב ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך. וליחוש לחשדא, מי לא תניא דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו כולן מותרין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. הני מילי דמזדבן בשומא, אבל הכא מתקלא מוכח. כי הא דרבא כי הוה שרי טריפתא הוה שקיל בישרא מינה אמרה ליה בת רב חסדא והא אבא כי הוה שרי בוכרא לא הוה שקיל בישרא מיניה. אמר לה התם מזדבן בשומא הכא מתקלא מוכח, מאי איכא למימר משום אומצא מעליא, אנא כל יומא אומצא מעליא משדרו לי. אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו. פירוש, דבר המסופק שזה נותן טעם להכשיר וזה נותן טעם להטריף, וזה רואה טעם טריפה ומחמיר לעצמו. כך ראוי לעשות לתלמיד חכם. שאם היה מיקל היו מרננין אחריו לומר לעצמו היקל, ואילו היתה של אחרים היה מטריף.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב ניקבה כנפה מצטרפת לרובה. פירוש, סומכים הנקבים זה אצל זה. אם מקיפין את רוב הקנה הויא טרפה. מותיב ר' ירמיה בגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין לכמלא מקדח, אלמא כיון דשיעורו מלא מקדח, כי מצטרפין למלא מקדח מצטרפין, הכא נמי כיון דשיעורו בכאיסר. כדתנן לקמן [נ"ד ע"א] עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. בכאיסר מצטרפין. הנקבים הדקים. אישתמיטתיה הא דא"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר, ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובא. פירוש, נקבים שיש בהם חסרון, כל היכי דקיימי, בין סביב לקנה בין לאורך הקנה, מצטרפין לכאיסר. ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובה. כמו נפסקה הגרגרת, דהויא בלא חסרון. ודוקא אי קיימי בעיגול דקנה, דומיא דפסוקת הגרגרת. אבל אם עומדים לאורך הקנה אפילו אם הם רצופים אינה נטרפת אם נשתייר בה משהו למעלה ומשהו למטה.
אמר רבה בר בר חנה אריב"ל ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר. בעא מיניה רבי יצחק בר נחמני מריב"ל ניקבה כנפה מהו. אמר ליה הרי אמרו נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה. בעופא מאי. פירוש נקבים בחסרון בעוף, דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר, בכמה שיעורו. א"ר יצחק בר נחמני לדידי מיפרש לי מיניה דרבי יהושע בן לוי מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה. וסימניך כי נפיא. פירוש, חותך למטה מן הנקבים ובצידיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי פי הקנה, ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה. אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה, אע"ג דבנקבים גרידא ליכא רובא, טרפה, הואיל ויש בהם חסרון ושיעור סמיכת הנקבים זה אצל זה כנפה. דהא אניקבה כנפה קיימינן. וכך פורשין רצועה זו על פי הקנה כמו שפורשין העור על הנפה.
נפחתה. פירוש, כמין פתח שהדלת סובב בו, כך הרצועה לא נתלה. אלא היא מעורה בקנה והולכת ובאה כמין דלת בפתח. אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרוחבו. פירוש, זהו שיעור גדול מאיסר. דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סובב הנקב. נסדקה אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה. פירוש, נסדקה לארכה, וכל הטבעת והבשר שבין טבעת לטבעת יקרא חוליא. שכך הוא עשוי כל הקנה חוליות חוליות. פירש המורה. נסדקה לאורכה וקילא מכולהו, דהיכא דנפסקה לרחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים. סולידר בלע"ז. אבל לאורכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. אמרוה קמיה דרבי יוחנן, אמר להו מאי חוליא דקאמר רב, אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן.
תני ר' חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן כל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבעת גדולה ועד סופו. ריאה התחתונה. פירוש, זו הברייתא רבי יוסי היא ורבנן. אבל ר' חנינא בן אנטיגנוס מכשיר משפוי כובע ולמטה. והילכתא כותיה, כדכתיבנא לעיל [י"ח ע"א]. אמר רבא תחתונה שהיא עליונה. פירוש, אונא התחתונה כשהיא עומדת הבהמה תלויה ברגליה והיא עליונה כשאדם תופש הקנה עם הריאה בידו. א"ל ר' יוחנן כדי שתפשוט צוארה ותרעה, ובלבד שלא תאנס. פירוש, אינו מכשיר בקנה כל כך עד הריאה אלא כדי שתפשוט צוארה מאיליה כשהיא רועה. ובלבד שלא יאנס הטבח צוארה למושכו לחוץ. וקיימא לן כרבי יוחנן. בעי רב חנינה אנסה עצמה מאי תיקו. יתיב רבי יוחנן וריש לקיש ויתבי וקאמרי אנס בסימנין ושחט טרפה.
ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. ת"ר איזהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה לצואר למטה עד הכרס. פירוש, אינו חותך מן הצלעות התחתונות כלל, שראשי הצלעות הן תחובות בחזה, וורידין מפרישין בינה ובין החזה. וחותך שתי צלעות מכאן ומכאן, וזהו חזה הניתן לכהנים. ונראה לי דאע"ג דשתי צלעות קטנות הללו שהיו ניתנין עם החזה, אם נסרכו האונות בהן כשרה, דלא נפקי מכלל דופן. ודוקא בחזה עצמו אם נסרכה טרפה, דחזה לא מיקרי דופן דליעביד סתימה, ועבידא לאינתוקי. אבל באותם צלעות קטנות, כל שכן דהוי מקום רביתא במיצר החזה, ולא עבידא לאינתוקי.
ניקב קרום של מוח. איתמר רב ושמואל ולוי דקאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וסימניך חיתא דמתנח ביה מוחא. פירוש, שק שהמוח מונח בתוכו, ולא קרום העליון הדבוק לעצם הגולגולת. אלא קרום התחתון הדבוק עם המוח. אמר רבה בר בר חנה אריב"ל כנגדו בבצים ניכר. פירוש, ביצי האיל, אחר שנפשטה הבהמה יש להן שני קרומים. העליון מתקלף מעליהן, ומשליכין אותו. והתחתון הוא דבוק עם בשר הביצים. א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא מוח כל זמן שבקדרה נידון כמוח. התחיל להמשך נידון כחוט השדרה. מהיכן מתחיל לימשך א"ר יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא מיניה דריב"ל כמין שני פולים יש מונחים על פי הקדרה מן הפולים ולפנים כלפנים מן הפולים ולחוץ כלחוץ ופולים עצמם איני יודע ומסתברא כלפנים. רבי ירמיה בדיק בעופא ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו. בעי ר' זירא לבית חלל גדול או לבית חלל קטן. ואסיקנא לבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן. קנה הלב שעל גבי דפנו. שעל גבי דפנו סלקא דעתא. וכי שם תלוי הלב. אלא אימא שעל דופני הריאה. פירוש, קנה שמן יורד בין שתי ערוגות של ריאה, ודבוק בשיזרא, ומחובר לחלל הלב. שהלב תלוי בו. והוא רחב ואינו עגול. וקיימא לן דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קנה הוו. פירוש, לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה. חד פריש לליבא, וחד פריש לריאה, וחד פריש לכבדא. דכבדא כי כבדא, ודריאה כי ריאה, דליבא פליגי רב ושמואל. מר בר חייא מתני איפכא, דכבדא כי ריאה. פירוש, מפני שיורד מן ריאה. ודריאה כי כבדא. פירוש שמפני שיורד מן הקנה דהוי ברובו. ודליבא פליגי. נמצא דבקנה הריאה אמימר אמר במשהו ומר בר חייא אמר כי כבדא. והילכתא כאמימר דקאי כרבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי לעיל ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה ובקנה הכבד אמימר אמר כי כבדא, ומר בר חייא אמר כי ריאה. וכיון דלא איפסיקא הלכה כחד מינייהו עבדינן לחומרא. הילכך כל הני תלתא קני שיעורן בנקב כל שהו. אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב. דאמר קנה הלב בכל שהו. קמיה דשמואל א"ל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות ולא כלום. ואע"פ שכך אמר שמואל הלכה כרב. דודאי כל דברי רב שחולק עליהן שמואל, כך הוא סובר שמואל שלא אמר רב יפה. ואפילו הכי קיימא לן כרב באיסורי.
נשברה השיזרה ונפסק החוט שלה. ת"ק חוט השיזרה שנפסק ברובו דברי רבי, רבי יעקב אומר אפילו ניקב. הורה רבי כרבי יעקב. ואע"ג דאורי רבי כרבי יעקב אין הלכה כמותו, דאמר רב הונא אין הלכה כרבי יעקב. מאי רובו, רב אמר רוב עורו ואמרי לה רוב מוחו. מאן דאמר רוב מוחו כל שכן רוב עורו. פירוש, שאם ייפסק רוב עורו גם המוח אין לו קיימא ועתיד הוא להיפסק. ומאן דאמר רוב עורו אמר לך אם רוב עורו קיים לא מעלה ולא מוריד. שאע"פ שנפסק הדרא בריא. איתמר נמי א"ר נוולי אמר רב הונא אמר רב רובו שאמרו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד. רבי נתן בר אבא הוה בדיק קמיה דרב בדק ברוב עורו והדר בדיק ברוב מוחו אמר ליה אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד. אמר רבה בר בר חנא אריב"ל הומרך פסול נתמסמס כשר היכי דמיא הומרכה והיכי דמיא מסמסא. המרכה כל שנשפך כקיתון, מסמסא כל שמעמידין אותו ואינו יכול לעמוד. פירוש, אע"ג דאמרינן לקמן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, ואע"ג דנקיבתה במשהו, וחוט השיזרה דהוי ברובו אמרינן אם נשפך כקיתון פסול, טעמא דמילתא הוא, מפני שכל משענת וסבל הגוף הוא על חוט השיזרה. ואם נשפך כקיתון לא יוכל הגוף להשען עליו. הילכך טרפה. אבל הריאה, שאין משענת הגוף עליה, כיון שהקרומים קיימים, הדרא בריא. בי רב אמרי נתמסמס נמי פסול נתמזמז כשר. פירוש, נתנדנד. בעי רבי ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כובדו מאי תיקו. בעיא דרבי ירמיה אתיא אליבא דרב דאמר נתמסמס שמעמידין אותו ואינו עומד טרפה. וכך הלכה, שאף נתמסמס טרפה. וגם אינו יכול לעמוד מפני כובדו איתוקם בתיקו, וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל נתמזמז כשרה. מיתיבי רבי שמעון בן אלעזר אומר בהמה שנתמזמז מוחה טרפה. ההיא נתמסמס איתמר. איני והא לוי איקלע לבי מסותא. פירוש בית המרחץ. חזייה לההוא גברא דטרייה לרישיה בי מסותא. פירוש, הכה ראשו בכותל ונתנדנד. ואמר נתמזמז מוחיה דדין. מאי לאו דלא חיי, לא דלא מוליד.
עד היכן חוט השיזרא אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשיות. פירוש, החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השיזרה והאליה עד סוף כל הזנב. וכשמגיע כנגד הירכים הוא מתפרש ומתפצל לשלשה, ראשו אחד לירך זו, ואחד לירך זו, והאמצעי יורד לזנב. ועוד למטה מאותן פיצולין כשתי אצבעות חוזר ומתפצל לשלשה. ועוד למטה מהן, וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה. ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו, והיריכים מעמידין את שיזרתו ואינה נטרפה בכך. רבי דימי בר יוסף הוה קא בעי למיזל לאורחא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה ליחזי ליה מר עד היכן בין הפרשות אמר ליה תא אגמריה גמרא אמר ליה הכי אמר רב עד אחת טרפה, שלישית כשרה, שניה איני יודע. פירוש, כל מקום שייפסק מן הצואר עד בין הפרשה הראשונה טרפה. נפסק בין הפרשה השלישית כשרה. ושניה איני יודע.
<h2>דף מו.</h2>
בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל. פירוש, עד בין הפרשה הראשונה טרפה, ועד בכלל, שאם נפסק החוט האמצעי שבתוך הפיצול טרפה, ושניה הויא בספק, שלישית כשרה. או דילמא עד ולא עד בכלל, שהחוט האמצעי שבין הפיצולין של פרשה ראשונה בספק הוא. והאי דקאמר שניה איני יודע, שגם השניה היא בספק. ולא תימא שניה כשלישית והראשונה עצמה היא בספק כשניה. בעי רב פפא אם תמצי לומר עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. פירוש, בודאי חוט האמצעי שבין הפיצולין הוא בספק, כיון דלא הוי עד בכלל. אבל החוט שהוא בפי הפרשה במקום שמתחיל להתפצל מהו. כלמעלה מן הפיצולין אצל הגוף דומה וטרפה. או דילמא כלמטה מן הפיצולין אצל הזנב דומה והוי כספק. בעי רבי ירמיה אם תימצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מה היא. פירוש, אם תימצי לומר עד ועד בכלל ואם נפסק החוט האמצעי שבין הפרשיות, דהיינו שני הפיצולין, טרפה. אם נפסקה הפרשה עצמה, דהיינו אחד מן הפיצולין, מהו דינו, כחוט האמצעי וטרפה. או דילמא, כיון שהחוט האמצעי קיים, לפסיקת הפיצולין לא חיישינן. ולא איפשיטו, והילכך יש להחמיר בכולן עד הפרשה השלישית. בעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים וריש לקיש אמר למטה מן האגפים. פירוש, עד שיצא החוט מכל האגפים הויא טרפה, ומכאן ואילך כשרה. וכך הלכה להחמיר.
ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כבר כתיבנא לעיל. אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכתא כדברי האומר כזית. א"ר זירא כזית שאמרו במקום מרה. ורב אדה בר אהבה אמר במקום שהיא חיה. פירוש, במקום תלייתה. אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. בעי רבי זירא מתלקט וכרצועה מהו תיקו. והילכך בעינן כזית מקובץ במקום אחד. בעא מיניה ר' זריקא מר' אמי כבד שנידלדלה ומעורה בטרפשין מהו, אמר ליה דלדול זה איני יודע מהו אי למאן דאמר במקום מרה הא איכא, אי למאן דאמר במקום שהיא חיה הא איכא. פירוש, נעקרה במקומות הרבה ומעורה בטרפשין, כאן מעט וכאן מעט. אי נמי נעקרה ממקום תלייתה, דהיינו מן הקנה שלה, והיא מעורה בטרפשין. כתב בעל הלכות גדולות, אינקיב טרפשא דכבדא טרפה. ועוד כתב, יבשה הכבד שלה טרפה. ותימה בעיני, אנה מצא סמך לדברים הללו, ניקבה הריאה ויבשה הריאה אמרינן, אבל יבשה הכבד או ניקבה הטרפשא אנה הוזכרו בתלמוד. ועל כאלה יש לומר וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. ואינו נראה לי להטריף לא בניקבה הטרפשא ולא ביבשה הכבד.
הריאה שניקבה או שחסרה. איתמר רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה. ומסיק תלמודא פשיטא אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה, תתאה מגין כדרבא דאמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה. פירוש, נקלף העליון וקאי התחתון, דסומק כתמרה אדומה כשרה.
<h2>דף מו:</h2>
אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין או לא מגין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מגין וחד אמר אינו מגין, והילכתא מגין כדרב יוסף דאמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא, אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה. ואי לא ידעינן מהיכא קא אוושא מייתינן משיכלא דמיא ומותבינן לה בגווה. חמימי לא דמכווצי לה. פירוש, ואם יש נקב בקרום העליון נסתם. קרירי לא דמטרשי. פירוש, מקשין אותו, ומתוך כך אע"פ שאין נקב בקרום העליון הוא ניקב. אלא מותבינן לה בפשורי ונפחינן לה, אי מבצבצה טרפה ואי לא כשרה. מ"ט תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. והאי דאוושא, זיקא דביני ביני הוא. ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה האדימה כולה פסולה. א"ל רבינא לרבא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא. ואסיק אלא לא שנא. דבין כולה בין מקצתה כשרה. כדבעינן למימר לקמן [נ"ז ע"ב] אדומה כשרה מדרבי נתן. ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה, היכי דמי יבשה, אמר רב פפא [משמיה דרבא] כדי שתיפרך בצפורן. ואע"ג דלגבי אוזן בכור תניא איזוהי יבשה כל שתינקב בצפורן ואינה מוציאה דם. התם משום דשליט בה אוירא. אבל ריאה דלא שליט בה אוירא, כל כמה דאינה נפרכת בצפורן הדרא בריא. ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזוותא חזוותא כשרה. ודוקא חזוותא דלא מיטרפא בהו.
דרש מרימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי. פירוש שתי בועות שבריאה, ונמצא אחת מהן נקובה היכא דלא מישתמשא ידא דטבחא, דליכא למיתלי בטבחא, ולא ידעינן אי קודם שחיטה או אחר שחיטה ניקבה. אין אומרים נינקב הבועה האחרת, ונקיפם זו אצל זו, ונראה, אם הנקבים שווים לאחר שחיטה ניקבה. ואם אינם דומים [זה לזה], קודם שחיטה ניקבה, כדאמרינן לקמן [נ' ע"א] מקיפין בריאה ואין מקיפין בבועי. שאין לסמוך בבועי כמו שיש לסמוך בריאה. שהבועה היא קרום רך ומשתנה משעה לשעה, ואין לסמוך על מראיתו אם הוא שוה או אם אינו שוה, אלא טרפה היא. ואין לסמוך על מראיתן, שאין מראיהן קבוע כמראה בשר הריאה.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא הני בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. פירוש, דקים לן שהסירכא זו מחמת נקב היא באה. שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקין [ברכות סא:], והמשקה נעשה עב בתוכה כמו גלידא, ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. כך כתוב בתשובות הגאונים. ואע"פ שהוא סותם הנקב ואינו מוציא רוח, הא אמרן [מ"ח ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ולא דמי לתרי אוני שהן מגינות זו על זו כדלקמן. שבשר הריאה חשוב להגן, אבל קרום הבועה שהוא דק הרבה אינו מגין. חדא ודמיא לתרתי מייתינן סילוא ובזעינן לה, אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה. ואי לא תרתי אינון טרפה. כתב בעל הלכות גדולות, האי בועא דקיימא בשיפולא דריאה או על אודנה, אי מהדר לה ריאה הדר הורדנא דבועא, ואפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא, חסרה היא וטרפה. אמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי, והני מילי דקיימן שלא כסדרן אבל קיימן כסדרן היינו רביתייהו. פירוש, כסדרן הוא זו בצד זו, שלא כסדרן הוא זו על גבי זו. וגם אונא באומא אם הם כסדרן כשרה היא. ועיין בערך יא בספר המכריע. וכתב המורה, ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טרפה. דכולהו לגבי דידה שלא כסידרן נינהו. ומצאתי כתוב ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה, והוא שיש תחתיה אויר. אבל אין תחתיה אויר כשירה, דהיינו ריבותה. ונראה לי שאם היא סרוכה בכיס שלה כשירה היא, שאין לך מקום רבותה גדול מזה. וגם פתרון המורה מוכיח כן, מדקאמר דכולהו לגבי דידה שלא כסידרן נינהו. אלמא באונות אמר שעומדות עמה שלא כסדרן, אבל בתוך הכיס שלה שהוא מקום גידולה אין לאסור.
ואמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה, אפה כלפי גברא, תלתא מימיניה ותרי משמאליה. פירוש, שלשה הם לימין הבהמה ושנים משמאלה. וכשהיא תלויה ברגליה, ופני הריאה כנגד פני הבודק, יבואו שלשה מימינו ושנים משמאלו. וכשתופשה בקנה ונופחה ופני הריאה כלפי פני הנופח יבואו שנים מימין הנופח ושלשה משמאלו. שאם יבוא ימין הבהמה כלפי שמאלו ושמאל הבהמה כלפי ימינו, אי חסיר אי יתיר אי חליף טרפה. ההיא יותרת דאתאי לקמיה דמרימר הוה יתיב רב ביבי אבבא א"ל מאי אמר לך א"ל אכשרה ניהלי א"ל הדר תני ועול לגביה א"ל זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן לית הילכתא כותיה דרבא ביותרת. והני מילי דקיימן בדרא דאוני אבל ביני ביני טרפה. ההיא ביני ביני דאתאי לקמיה דרב אשי סבר מר בר רב אשי למיטרפה א"ל הונא מר בר רב אויא לרב אשי [כל] הני חיוי בריאתא הכי אית להו וקרו להו טבחי עינוניתא דורדא. והני מילי מקמה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה. והיכא דלא משתכחא עינוניתא כלל כשרה, דמדקאמר כל הני חיוי בריאתא הכי אית להו, אלמא איכא דלית להו. ואי משתכחי תרי עינוניתי בודאי יתר בריאה הוי וטרפה, דדוקא בחדא אמרינן "הכי אית להו" אבל בתרי לא. אבל העידו לפני שהמריאין הנקראים בופלי בלעז רובם נמצאים בהרבה עינוניות. ואם כן יש לומר כשאמר הונא מר דהני חיוי בריאתא הכי אית להו, לא על אחת לבדה אמר, אלא שדרכם להמצא בהן יותרת ביני ביני. ואין לחלוק בין אחת לשתים, שכך הוא ביני ביני להם כמו בדרא דאונא לכל הבהמות שאנו מכשירים כל שהן בין אחת בין שתים. עיין בערך יב בספר המכריע. ואומרים הגאונים, היכא דחסרה חדא מימינא מצרפינן לה לעינוניתא בהדייהו, מפני שהיא שוכבת לצד ימין. ואם נמצאת לצד שמאל הויא לה כחליף וטרפה.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רפרם האי ריאה דדמיא כי אופתא טרפה. איכא דאמרי דפחיזא כי אופתא. פירוש, ממשה קשה ואינו רך כבקעת. ואיכא דאמרי דנפיחא. פירוש, שהיא כולה נפוחה. ואיכא דאמרי דשיעא כי אופתא. פירוש, דלית לה חיתוכא דאוני. אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבישרא טרפה. וסימניך ובשר בשדה טרפה. פירוש, הכי קים להו דבהכי הדרא בריא ובהכי לא הדר בריא. אמר רב אחא כי כוחלא כשרה כדיותא טרפה, וסימניך דיותא ארמיתא דא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ירוקא כשרה. מדרבי נתן, דתניא א"ר נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני וראיתי שהוא ירוק אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול דמו בו המתינה לו עד שנפל דמו. פירוש, שהיה דמו בלבו ועדיין לא נתפשט באברים. מלתו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחרת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני וראיתי שהוא אדום, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע דמו בו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו ומלתו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. אמר רב חמא בריה דרב ייבא האי ריאה דדמיא כמוקרא דביעתא. פירוש, חלמון. ככשותא כמוריקא טרפה. אלא ירוקה דכשרה מדר' נתן דדמיא ככרתי.
אמר רבינא האי אוטם בריאה חיישינן. היכי עבדינן לה מייתינן סלוא, ובזעינן לה. אי אית בה מוגלא מחמת מוגלא היא וכשרה. ואי לא, מייתינן גדפא או רוקא או גילא ומותבינן עלה ונפחינן לה אי מבצבצא כשרה, ואי לא טרפה. בהלכות גדולות ובהלכות בדיקה שחיבר רבינו שמואל זצוק"ל תולים הטעם, דאי לא מבצבצא הויא לה ריאה שיבשה דאינה יכולה לחיות. ואינו נראה לי טעם זה, דביבשה כבר נתנו חכמים שיעור עד שתיפרך בצפורן, וכל זמן שאינה נפרכת אע"פ שאין הרוח נכנס בה, לא הויא יבשה, והדרא בריא, וכשרה היא. ונראה לי דאוטם בריאה הוא כגון שהבשר לח ורטוב, ומראהו נאה ככל הריאה אלא שאין הרוח נכנס בו. וגם המורה פירש כך לקמן בריאה דקיימא טינרי טינרי. ולאו היינו אוטם בריאה. דאוטם אין שם צמח, ואינו משונה מן הריאה אלא שאינו ניפח בנפיחה. וטעמא דטרפה נראה לי, דלאו משום בשר שאינו ניפח הוא, שהרי באותו הבשר אין בו שום ריעותא. אלא משום דאמ' סימפונא דמנשים לההוא דוכתא איטמטם, ומשום הכי לא עייל בה זיקא. דזיקא דרך סימפונות קא אתי. וכיון דאיטמטם סימפונא עד דלא נפיק מיניה זיקא אינה יכולה לחיות. דכל חיותא דריאה תלי בקרומין ובסימפונות. וכי היכי דאם ניקב הקרום טרפה, הכי נמי אם ניקבו הסימפונות מבפנים ואין בשר הריאה סותמתן טרפה, כדבעינן למימר לקמן. ובריאה שנשפכה כקיתון נמי אמרינן לקמן [מ"ח ע"ב] "והוא דקיימי סימפונהא", אבל לבשר הריאה לא חיישינן כל זמן שהקרומים והסימפונות קיימים. והילכך כי חזינן אוטם בריאה בזעינן לההוא בשר שאינו ניפח, אי מלא מוגלא, אי נמי אית ביה טינרא, כשרה כדלקמן [שם]. והוא הדין נמי אם הבשר יבש ואינו נפרך בציפורן אמרינן בודאי מחמת ריעותא דאיכא בבשר לא עייל בה זיקא וסימפונא לא איטמטם. ולריעותא דבישרא דריאה לא חיישינן אם הקרום קיים. אבל אם אותו הבשר שאינו ניפח לח ובריא כבשר הריאה, ודאי מחמת סימפונא דאיטמטם ויבש ואין בו חיות קא הוי. וכיון דאיכא ריעותא בסימפון טרפה. אבל כל זמן שיבש בשר הריאה ואינו נפרך בציפורן, אע"ג דלא עייל ביה זיקא, כשרה דהדרא בריא. ואם נפרך בציפורן הויא לה כריאה שחסרה וניקב הקרום החיצון וטרפה.
אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. אמר עולא א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה קסבר עולא חסרון מבפנים לאו שמיה חסרון. ר' חנינא חלש על לגביה רבי יוחנן וכל גדולי הדור לשיולי ביה אייתו לקמייהו ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרוה. אמר רבא והוא דקיימי סימפונהא. אמר ליה רב אחא בר רבא לרב אשי היכי עבדינן מייתינן צעא דקוניא ושפכינן לה. אי מיתחזו ביה שורייקי חיוורי טרפה ואי לא כשרה. פירוש, צעא דקוניא, קערה של חרס המחופה אבר, והיא חלקה. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה. פירוש, שנתאכל הבשר מבפנים על ידי חולי. תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אע"פ שמחזקת רביעית כשרה. ניטלה שלחופית שלה כשרה. התליעה כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ליבנה שלש רגלים וברגל האחרון התירו להם. פירוש, שלחופית היא האום. דתנן בפירקין [נ"ד ע"א] ניטל האום שלה כשרה. והכי אמרינן לקמן [נ"ה ע"ב], היא האום היא טרפחת היא שלחופית.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. פירוש אלא תלינן בדופן. דאמרינן מכה הות בדופן ונסרכה שם וחית. העלתה צמחים חוששין לה. מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. שמא מחמת נקב הריאה נסמכה בדופן. היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי מייתינן סכין דחליש פומה ומפרקינן לה וחזינן אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה. והילכתא כאבימי דמחמיר. דאע"ג דלא העלתה צמחים חוששין לה, אי ליכא ריעותא בדופן טרפה. ואקשינן ומי אמר רב נחמן הכי שאם העלתה צמחים חוששין לה. והאמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה [ל"ק] התם במקום רביתא והכא [שלא] במקום רביתא. במקום חתוכא דאוני. והכי הילכתא, דליכא דפליג עלה דבמקום רביתא כשרה. וכל היכא דסריכי אוני בדופן, בין מלפניהן בין מלאחריהן, כל שהוא כנגד חיתוכא דאוני כשרה. רב נחמיה בר יוסף בדיק לה בפושרי. פירוש, אהיכא דסריכא שלא במקום רבותא ואיכא מכה בדופן דתלינן בדופן קאי, דהוה בדיק לה בפושרי. ואי מבצבצא טרפה, דהא ריאה אינקיבא. ובמקום רבותא אינו צריך לבודקה בפושרי. אבל ודאי אי מפקא זיקא כד נפחינן לה טרפה, דהא חזינן דלא איסתתים נוקבא שפיר. עיין בערך י"ג בספר המכריע.
גופא אמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה. אמר רבינא והוא דסביך בבישרא. אע"פ שמכח ההלכה נראה דדוקא בבישרא כשרה אבל בגרמא טרפה, בעל הלכות מכשיר אפילו בגרמא. ודוחין דברי רבינא. וכך מצאתי בתשובת רב צמח גאון זצוק"ל. עיין בערך י"ד בספר המכריע. וכל היכא דסרוכה הריאה טרפה, בין בטרפשא דכבדא בין בטרפשא דליבא בין בחזה בין בשמנונית הגרגרת בין בשומן השיזרה שאחר הערוגות, כאשר ביארתי שם. בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחים מהו אמר ליה כשרה. והאי דאמר רב מתנה מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה. בכוליא איתמר. פירוש, אע"פ שהצמחים מלאים מוגלא ומים סרוחים. ורבינו יצחק פאסי זצו"ל כתב, ואע"ג דמליין מוגלא או מים זכים. והני מילי דלא אסרוח, אבל אסרוח טרפה כדבעינן למימר לקמן. ואינו נראה לי, דבריאה אפילו אסרוח נמי כשרה היא. וכל מוגלא מוסרחת היא, ולא אמרינן אסרוח טרפה אלא בכוליא לחוד. כדבעינן לפרושי לקמן בדוכתיה [נ"ה ע"ב]. האי ריאה דקיימא צמחי צמחי כנדי כנדי טינרי טינרי כשרה. פירוש, צמחים גדולים כבדות וצמחים קשים כסלעים.
<h2>דף מח:</h2>
איתמר מחט שנמצאת בריאה רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשירין. רבי מני בר פטיש וריש לקיש ור' שמעון בן יקים טרפי. הני דמכשרי סברי כיון דבריאה התלויה בקנה נמצאת אע"פ שאין דרך הקנה לבלוע, תלינן בקנה, וסימפונא נקט ועאל. והני דמטרפי סברי כיון שאין דרך הקנה לבלוע אמרינן דרך הושט עאל ונקבי נקיב בבני מעים ויצאת לחלל הגוף ואחר כך באת מן החלל לריאה. ההוא מחטא דאישתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דרב אמי וטרפה אמרי ליה והא רבנן מכשרי, אמר להו הם הכשירו שיודעים מאיזה טעם הכשירו. פירוש, שהרי באת כל הריאה לפניהם וראו אותה שלימה. הילכך על כרחיהן דרך הקנה נכנסה. אנו מאיזה טעם נכשיר מי איתא לריאה לכולה לקמן. דילמא אי הות ריאה קמן מינקבא. ומכאן מוכיח שאם לא בדקו הריאה בנפיחה כשרה. שהרי לא בדקו הריאה בנפיחה ואפילו הכי היתה כשרה לולי שנמצאת בה מחט. ולא אמרינן דילמא אוטם הוה בריאה או יבשה הות או אחד ממראות הפסולים בה או דילמא נקובה הות. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומכאן תשובה למאן דמטריף אם לא הוציאו הריאה (בחוץ) [לחוץ] ובדקוה.
אמר רב נחמן האי סימפונא רבה [דריאה] דאינקיב לחבריה טרפה. פירוש, במקום שחבירו מתפצל ממנו, שאין בשר הריאה מהודק עליו. אבל במקום שבשר הריאה מהודק עליו מגין. והדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשרה, חבריה מגין עליה. ההוא מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דריאה אתיוה לקמי דרבנן טרופאי דמערבא ולא הורו בה לא איסור ולא היתר. היתר לא הורו בה כשמעתייהו. איסור לא הורו בה, דכיון דבסימפונא רבה אישתכח אימור סימפונא נקט ועאל. ההוא מחטא דאישתכח בחתיכה דכבדא סבר מר בריה דרב יוסף למיטרפה אמר רב אשי אי הכי אפילו בבישרא נמי טריף מר, אלא אמר רב אשי חזינן אי קופא לגיו סימפונא נקט ועאל. דאי מן החלל לא היה יכול ליכנס דרך הקופא. ואי קופא לבר. דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, תלינן לחומרא ואמרינן נקובי נקיב ואעל. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא לא שנא הכי ולא שנא הכי אמרינן נקובי נקיב ועאל. ולא תלינן לקולא בקנה אלא בושט וניקב החלל. ומכאן מוכיח דרב אשי סבירא ליה כרבנן טרופאי. וכיוון דקים ליה כותייהו הלכתא כותייהו.
<h2>דף מט.</h2>
ומאי שנא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה. דלא אמרינן אי קופא לבר אי קופא לגיו. פירוש, בסוף הכרס יש בו שעשוי ככובע ושפת דופנו כפופה שני דופנות אדוקין זה בזה, ושומן מחברן. וקורין לו דובלו"ן. מצד אחד. שניקבה את הדופן הפנימית ולא ניקבה את השנית. כשרה, שחברתה מגינה עליה. משני צדדין. שניקבה את השנית ויצאה לחוץ, לחלל הגוף. טרפה. ולא אמרינן [לחזי] אי קופא לבר אי קופא לגיו. וכיון דאמרת דקים לן דדרך קופא אינה יכולה ליכנס ולנקב, אם כן התנא למה סתם דבריו ואמר מצד אחד כשרה. ולא חילק דבריו בין קלישתא לאלימתא ובין קופא לגיו ובין קופא לבר. (בודאי) [דודאי] בקלישתא שמנקבת בכל צד בכל היכא דמישתכחא מצד אחד כשרה, ולא אמרינן דילמא מן החלל אתא ונקובי נקיב ועאל, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. דעד כאן לא מחמרי רבנן טרופאי אלא בריאה וכבד, מפני שאין דרך הקנה לבלוע אלא הושט. ומשום הכי מחזקינן לומר מן החלל בא. אבל הכא דבין מצד אחד בין משני צדדין דרך הוושט באה היכא דנמצאת מצד אחד לא מחזקינן איסורא לומר מן החלל בא אלא באלימתא, שאינה מנקבת אלא דרך פיה ולא דרך קופא, למה לא חילק התנא את דבריו לומר שאם היה קופא לגיו וחודה לבר יש לומר שבא מן הושט אבל אם היה קופא לבר וחודה לגיו לא יתכן שבא מן הושט לכאן. שהיאך ניקבה הקופא את הצד הפנימי ונכנסה בו. ומוכחא מילתא שמן החלל באה לכאן, וחודה היה הולך ומנקב ונכנס קופא אחריו, וקים לן דנקובי נקיב ועאל, והיכי תלינן לקולא. אלא שמע מינה מדתלינן לקולא בכל מילי גם בקופא נמי יכולה לנקב. וכיון דיכולה לנקב גבי כבדא נתלי לחומרא כרבנן טרופאי, דאיכא למימר מן החלל בא ואפילו דרך הקופא נקובי נקיב ועאל, כיון שאין דרך הקנה לבלוע. ומהדר שאני התם דאיכא אוכלין ומשקין וכיון דאיכא אוכלין ומשקין אימור אוכלין ומשקין דחקוה. פירוש, איכא למיתלי לקולא דדרך הושט [נכנסה] משום אוכלין ומשקין. אבל בכבדא לעולם לא תוכל ליכנס מן החלל דרך קופא, שאין מי שידחוק אותה. הילכך הדבר ברור שמן הקנה הוא בא.
ההיא קשיאתא דאשתכח במררתא אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרי הא ודאי דרך ריאה קא עייל. ואע"ג דלא נפקא אימור מירבל הוא דרבל. פירוש, על ידי ניענוע שנתנענעה הבהמה תדיר נכנסה מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה לצאת. והוא לשון כברה שמנענעין אותה, כמו אייתי ארבלא וקא מרבל באלו מציאות [ב"מ כ"ו ע"ב]. והני מילי בר דיקלא אבל בר זיתא לא שנא הכי ולא שנא הכי אינקובי נקיב ועאל. גם זה יבוא כרבנן טרופאי. ושמעינן מינה דהלכתא כותייהו. עיין בערך ט"ו בספר המכריע.
אינקיב ריאה בדוכתא דממשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, רב אחא בריה דרבא אמר תלינן, מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא תלינן. והילכתא תלינן, דהא תלינן בזאב. פירוש, דאמרן בפרק קמא [ט' ע"א] בא זאב ונטל בני מיעים והחזירן כשהן מנוקבין אין אומרים במקום נקב ניקב. מורנא, פליגי בה אבא יוסי בן דיסאי ורבנן חד אמר קודם שחיטה פריש חד אמר לאחר שחיטה פריש. והילכתא לאחר שחיטה פריש. פירוש, מורנא היא תולעת שיצאה מן הריאה לחוץ ונקבה את הקרום. רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות. א"ר יצחק בר אמי אריב"ל הלכה כר' שמעון. ולא היא אין הלכה כר"ש.
ניקבה הקיבה ניקבו הדקין א"ר יצחק בר נחמני א"ר הושעיא חלב שע"ג הקיבה כהנים נהגו בה היתר משום רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו. תניא את כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע"ג הדקין דברי ר"ע, רבי ישמעאל אומר להביא חלב שע"ג הקיבה. בפרק גיד הנשה [צ"ג ע"א] אמרינן, אמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל גבי הדקין. פירוש, לא כל חלב הדקין אסור אלא ראש הדקין המושך מראש הקיבה באורך אמה אחת. ושאר כל חלב הדקין מותר. ואותו ריש מעיא אסור הוא מפני שחלב המכסה את הקרב הוא מחובר בו.
<h2>דף מט:</h2>
תניא את כל החלב המכסה את הקרב רבי ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף רע"א מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף. פירוש, החלב יש לו קרום וקרומו נקלף. אבל השומן אין קרומו נקלף. ותותב הוא [קרום] שהוא פרוש כשמלה, ואינו מהודק בבשר, אבל השומן הוא מהודק בבשר. שמלתו [שמות כ"ד] מתרגמינן תותביה. ורבי ישמעאל לא היה רוצה אלא שני סימנים, קרום ונקלף. והילכך מרבה מאת כל החלב אשר על הקרב גם חלב הקיבה. שאע"פ שאינו תותב אלא מיהדק, קרום ונקלף הוא. ור"ע היה רוצה שלשה סימנים, תותב קרום ונקלף. דומיא דחלב המכסה את הקרב, שהוא תותב, פרוש כשמלה ולא מיהדק. הילכך אל תרבה מאת כל החלב אלא כיוצא בו, וזהו חלב שעל ראשי הדקין דלא מיהדק ודמי ליה. אבל חלב הקיבה מיהדק ולא הוי תותב, והילכך שרי. ומקשה, אי הכי רבי ישמעאל מיסר אסר. אמר רב נחמן בר יצחק, שאמר משום אבותיו וליה לא סבירא ליה.
אמר רב חלב טהור סותם חלב טמא אינו סותם, פירוש חלב טהור דמיהדק סותם, וחלב טמא שהוא תותב אינו סותם, כגון חלב שע"ג הקרב. ואם ניקבו הדקין וחלב טהור סותם את הנקב כשרה. רב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. בעי רבי זירא חלב חיה מהו, חלב טהור אמר רב והאי חלב טהור הוא. או דילמא משום דמיהדק, והאי לא מיהדק, א"ל אביי טעמא מאי, משום דמיהדק והאי לא מיהדק, ההוא ניקבא דסתמיה חלב טמא אתו לקמיה דרבא. אמר רבא מאי ניחוש לה, חדא דרב ששת אמר סותם. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. א"ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. וקיימא לן דהכי הילכתא כרב ולא כרב ששת. אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם. מאי היא איכא דאמרי חיטי דכרכרשא ואיכא דאמרי טרפשא דליבא. שאין מגינין אפילו במקום שהן אדוקין עליו, כגון ניקב הלב או ניקבה הכרכשא. כתב המורה, והיינו טעמא דריאה הסמוכה בשומן הלב, אע"ג דהיינו רביתא ואצלו הוא גדל, ולמטה מחיתוכא דאוני הוא טרפה. דעל כרחך הריאה ניקבה, שאין סירכא בלא נקב, וסתימה זו אינה כלום. ואינו נראה לי לתלות טעם הריאה הסמוכה בשומן הלב משום חלב העשוי ככובע. דאם כן אם היא סרוכה בשומן קנה הלב שאינו עשוי ככובע או בשומן הגרגרת או בשומן החזה תהיה כשרה. אלא כל היכא דסריכא טרפה, בר מדופן ותרתי אוני דסמיכי אהדדי כסדרן. דהיכא אמרינן חלב טהור סותם, דוקא על מקום שהוא דבוק בו, כגון חלב טהור על הדקין וקנה הלב שניקב וחלב טהור שעליו סותמו. אבל היכא דלא מיהדק עליו, דהיינו בריאה, לא סתים. ואע"פ שהאונות נסרכו שם והם שוכבין זה אצל זה. דבהמה בחייה איפרוקי מיפרקי איבריה, והלב הולך לכאן והריאה לכאן. אבל תרי אוני ששתיהן מחוברות בריאה לא מיפרקי. וכן דופן נמי תדיר שוכבות האונות עליו, ומפני מיצר החזה לא מצו מיפרקי מיניה. ולא הוזכר טרפשא דליבא כי אם לסתום על נקב הלב שתחתיו. אבל הריאה בכל היכא דסריכא טרפה, בר מדופן ואונות כסדרן שמנו חכמים.
אמר רבא שמעית מיניה דרב נחמן תרתי חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים ולא ידענא הי מינייהו סתים. רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן תרוייהו משמיה דרב נחמן אמרי בר חימצא סתים וחימצא לא סתים. אמר רב טבית וסימניך יפה כח הבן מכח האב. פירוש, שני מקומות האלו בקיבה הם. מאי חימצא ומאי בר חימצא ת"ש דאמר רב נחמן בר יצחק לדידהו מיכל נמי אכלי ליה לדידן לא נסתום. פירוש, בני ארץ ישראל אוכלין חלב שעל הקיבה כרבי עקיבא. ובני בבל נהגו איסור, כר' ישמעאל דאסר. ועל ההוא דפליגי ביה קאמר דסתים. והולך ומפרש, דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר. ובני ארץ ישראל נמי לא אכלי, דדמי לתותב ולא מיהדק. וגם רבי עקיבא לא התיר חלב זה. כי פליגי דאייתרא. פירוש, עוגל הקיבה ייקרא אקשתא. וחוט העליון שלה שהוא ישר ייקרא יתרא. והחלב שעליו הוא מהודק ומשום הכי בני ארץ ישראל אכלי ליה כרבי עקיבא, ובני בבל לא אכלי ליה כרבי ישמעאל. וההוא דאכלי בני ארץ ישראל, דהיינו יתרא, סותם. אבל דאקשתא, שאינו נאכל כלל, הוא חלב טמא ואינו סותם. והכי נמי אמרינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א], כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאיתרא, עול לגביה רב אויא ורבה בר רב חנן, כיון דחזינהו כסייה וכו'. אלמא בדאיתרא פליגי.
<h2>דף נ.</h2>
רב אויא אמר מקמצין. פירוש, אפילו דאייתרי דאכלי בני ארץ ישראל מקמצין, ומשליכין העליון שלו, מפני שחלב המכסה את הקרב נוגע בו. והשאר היו אוכלין. וכן אמר רב ינאי משום זקן אחד מקמצין. ואמר רב אויה הוה קאימנא קמיה דר' אמי קמוץ ויהבי לי ואכלי. ההוא שמעא דהוה קאי קמיה דרבי חנינא אמר להו קמוץ והבו ליה וליכול חזייה דהוה קאי מהסס. פירוש, לשון גמגום. אמר ליה בבלאי את גום שדי. פירוש, בבבל לא היו אוכלין אותו כלל, ואמר לו חתוך כל החלב שבאייתרא והשלך, ואל תאכל ממנו. שאתה חייב לעשות כמנהג מקומך. וכיון שבני בבל נהגו בו איסור אנו נמשכין אחר בני בבל, והכל אסור בין דאקשתא בין דאיתרא. וכך פסק המורה ובעל הלכות גדולות. אבל רבינו יצחק מפאס זצו"ל כתב, חלב שע"ג הקיבה כהנים נהגו בו היתר כרבי ישמעאל שאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו. והני מילי דאיתרא אבל דאקשתא אסיר. ואינו נראה לי.
תניא רבן שמעון בן גמליאל אמר בני מעים שניקבו וליחה סותמתן כשרה. מאי ליחה אמר רב כהנא שורקא דמיעיא דנפיק אגב דוחקא. איתמר רב חסדא אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכן א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ורב נחמן אמר אין הלכה כרשב"ג. אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים. הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו, קם משרשיה בריה מישמש בהו ואידמו. אמר ליה אביה מנא לך הא, אמר ליה הני כל מאן דאתי מישמש בהו, הכא ליכא דמישמש בהו. אמר רבא חכים משרשרא ברי בטרפות כרבי יוחנן. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפין בריאה. פירש המורה, היכא דלא משמשא ידא דטבחא. ואי קשיא, אפילו היכא דמשמשא ידא דטבחא נמי אמאי מקילינן נמי כולי האי ומכשרינן בלא בדיקה, ולא בדקינן על ידי הקפה. יש לומר דאילו היכא דמקפינן להו ולא מידמי הוה קים לן דההוא נוקבא קמא קודם שחיטה הוה לא הוה מכשירינן היכא דממשמשא ידא דטבחא אלא על ידי הקפה, כדי למיקם במילתא שפיר. אלא דכל היכא דמקפינן להו ומדמו, הוא דקים לן דבתר שחיטה הוא, דהא דמו להדדי. אבל היכא דלא מידמו לא קים לן דקודם שחיטה הוה, דאע"ג דהוה בתר שחיטה איכא למימר האי דלא מידמו משום דזה הנקב קדם לזה אפילו שעה אחת, או שמא אין המקומות שוין. והילכך אע"ג דמקפינן ולא מידמו לא קיימא לן בבירור שהוא קודם שחיטה והדבר ספק, וכיון שהדבר ספק בבני מעים ובריאה, היכא דלא ממשמשא ידא דטבחי תלינן לחומרא, והיכא דממשמשא ידא דטבחי תלינן לקולא. אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא. והילכתא אפילו מערוגה לערוגה ומגסה לגסה ומדקה לדקה, אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה. פירוש, מאונא לאומא ומאומא לאונא. אביי ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא, אבל מחוליא לחוליא לא. והילכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא. אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. פירוש, מטבעת לטבעת ייקרא חוליא. ובר חוליא הוא רצועת בשר המחברת הטבעות מלמטה. ואין לסמוך בדורות הללו להקיף, שאין אנו בקיאין בהקפה.
אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה וכמה אמר רב נחמן מקום הדבק ברובו ושאינו מקום דבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר להו לאו אמרי לכו לא תיתלו בוקי סריכי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן מקום הדבק שניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפישה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא. פירוש, אצבע. כרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. איזהו כרס הפנימית א"ר נתן וכן אמר רבי יהושע בן קרחה סניא דיבי רבי שמעון בר אבה אמ' איצטומכא דכריסא. ר' אסי א"ר יוחנן מקום צר יש בכרס מן המיצר ולמטה. והוא הנקרא הכרס הפנימית. [רבי] יעקב בר נחמני אמר שמואל כל מקום שאין בו מילת. רבי אבינא משמיה דרבא אמר טפח בושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימית. במערבא אמרי משמיה דרבי יוסי בר חנינא כל הכרס כולה זו היא כרס הפנימית איזוהי כרס החיצונה בשר החופה רוב הכרס. רבה בר רב הונא אמר מפרעתא. מאי מפרעתא אמר רב אויא דוכתא דפרעי טבחי. כתב המורה לחומרא אזלינן וכל הכר אנו מספקין בכרס הפנימית כבני מערבא. וכרס החיצונה היא בשר החופה את רוב הכרס. ומיהו כל הנך טרפות אנן לא טרחינן למיבדק בתרייהו. דכל כמה דלא משתכחן אזלינן בתר רובא, כדנפקא לן בפרק קמא [י"א ע"א] מהאליה תמימה ומקראי טובא. ובסירכי דריאה, משום דשכיחן, בדקינן בתרייהו.
<h2>דף נ:</h2>
רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה. א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש אלא כל היכא שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח. וכל שנקרע רובה ולא הוי טפח זהו ששנינו בקטנה רובה. אמר רב אסי וקדרה כסלע טרפה שאם תימתח תעמוד על טפח. א"ר חייא בר אבא לדידי מיפרשא ליה מיניה דגניבא אגישרא דנהרדעא כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה. וכמה יותר מכסלע, אמר רב יוסף דעיילי תלת קשייתא בציפא בדוחקא, בלא ציפא ברווחא. פירוש ציפא, האוכל הנשאר על הגרעינים כשאוכלין אותם. וכיון שכל אלה האמוראים באו לפרש דברי רבי יהודה, שמעינן מינה הילכתא דגדולה טפח. ולא כרבנן דאמרי אפילו גדולה ברובה.
המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. פירוש, המסס ובית הכוסות הן מחוברין זה אצל זה ושופכין זה לתוך זה. וכל אחד יש לו דופן בפני עצמו. נמצאו שני דפנות ביניהן. ויש ביניהם נקב ששופכין המאכל זה מזה. ואם ניקבו זה או זה, והנקב יוצא לחוץ לחלל הגוף של הבהמה טרפה. לאפוקי אם ניקבו באותן שני דפנות שהן דבוקין זה בזה שהיא כשרה. כדתנן לקמן [נ"ד ע"א] גבי אלו כשרות המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. ת"ר מחט שנמצאת בעובי [בית] הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. פירוש, דקים לן דאי קודם שחיטה הוה לא יתכן שלא יהא בה דם או גלד בפי הנקב.
<h2>דף נא.</h2>
הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. פירוש, דקים לן דבבציר מהכי לא הוי גלד. ואם מכרה לטבח תוך שלשת ימים הללו אע"פ שפרעו מחזיר לו, דמקח טעות הוה. לא הגליד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. פירוש, הטבח, שהוא מוציא מחבירו, שכבר פרעו כשנתן לו הבהמה, עליו הראיה. אי הכי כולהו ניקבי נמי ניבעי קורט דם שאני הכא, כיון דאיכא מחט, אם איתא דקודם שחיטה הוה סרוכי הוה מיסרך.
נפלה מן הגג. פירוש, בהמה שנפלה מן הגג ולא הילכה ולא עמדה על רגליה, ושחטה קודם שתשהה מעת לעת טרפה. דחיישינן שמא נתרסקו ונתפרקו איבריה ממקום חיבורן. ואע"פ שכל איבריה שלימים, פירוק חיבורם מטריפה. אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים. ההוא בר גדיא דהוה בי רבינא חזא שערי מפומא דאיגרא נפל. ואתא בתרייהו. אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה טעמיה דרב הונא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמיד נפשיה. ההיא אימרתא דהות בי רחבניא דהות שדרא כרעהא בתרייתא, אמר רב יימר האי שיגרונא הוא דנקיט לה. פירוש חולי הרגלים. מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השיזרא איפסיק בדקוה ואישתכח כרבינא. ואפילו הכי הילכתא כרב יימר. מאי טעמא שיגרונא שכיח חוט השיזרה לא שכיח. ואין אנו מצריכין אותה בדיקה. אמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין בהן משום ריסוק ואע"ג דמידוו וקיימי אמרי צימרא בעלמא הוא דנקיט להו. פירוש, חמימות ועייפות. נפיל לארעא ודאי חיישינן. פירוש, וצריכה שהייה מעת לעת. אבל היכא דקיימי אכרעייהו אפילו בדיקה אינם צריכים. והוא הדין להניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה דלא חיישינן לריסוק איברים [אלא] דוקא אם עומדת על רגליה ואינה צריכה בדיקה. אבל נפלה לארעא חיישינן, וצריכה מעת לעת. אמר רב מנשיא הני דיכרי דפתקי גנבי אין בהן משום ריסוק איברים. מאי טעמא אמתנייהו קא שדו להו כי היכי דנירהטו קמיהו. והכא נמי כגון דלא נפול לארעא. החזירום ודאי יש בהם משום ריסוק איברים. והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה, אבל אהדרינהו מחמת תשובה תשובה מעליא הוא דקא עבדי. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים.
<h2>דף נא:</h2>
ואמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים. פירוש, ואע"ג דנפל ממקום גבוה יותר ממלא קומתו. דאילו ממלא קומתו בלא צפרניו נועץ נמי לא הוי ריסוק איברים. כדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק נ' ע"ב] שאין חבט לפחות מעשרה. ולא חיישינן לריסוק איברים עד דהוי עשרה טפחים עם ארבע טפחים דמכריסיה ועד ארעא. והכי פירש גם המורה הכא אפילו ממקום גבוה. ההוא תורא דנפל אישתמע קל גניחותיה עאל רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקט שקל משופרי שופרי, אמרו ליה רבנן לא חייש מר משום ריסוק איברים, אמר להו הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. אמר רב יהודה הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה, או על זנבה והלכה כלפי ראשה, ואפילו כנגד כל השיזרה כולה לא חיישינן לריסוק איברים. ואי שלים חוטרא אפלגא חיישינן לריסוק איברים. שמא מחמת מכה נתרסקו כל איבריה. ואי אית בה קיטרי חיישינן. ואי מחייה אפסקות חיישינן. אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה. הילכה אינה צריכה בדיקה. מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה. וקיימא לן כרב יהודה שאם הילכה אינה צריכה בדיקה. אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת א"ר ירמיה בר אבא אמר רב עקרה יד לעמוד אע"פ שלא עמדה, פשטה רגל להלך אע"פ שלא הילכה. והא אתי כרב יהודה דאמר הילכה א"צ בדיקה. רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה.
אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרה צריכה בדיקה כנגד בני מעיה. פירוש נפולה, שעמדה ולא הילכה, דאמרן לעיל דבעיא בדיקה. אי נמי כגון שלא עמדה אלא שהתה מעת לעת, שיצאת מספק ריסוק איברים, ואפילו הכי בעיא בדיקה, כדבעינן למימר לקמן [נ"ו ע"א] גבי אלו טרפות בעוף. צריכה בדיקה כנגד בני מעים, שאם נקרע רוב החיצונה או ניקבו הדקין [טרפה]. מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר כנגד כל החלל. פירוש משום שבירת רוב הצלעות או עקירת חוליא. א"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי בסימנין מאי, א"ל סימנין קשין הן אצל נפילה.
אמר רב יהודה אמר שמואל עוף שנחבט על המים כיון ששט מלא קומתו דיו, והני מילי ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה אימור מיא הוא דאשפלוה. ואי קיימי מיא לא שנא מלמטה למעלה ולא שנא מלמעלה למטה, איהו קא מסגי. ואי איכא ציבייא וקדמיה לציבייא איהו קא מסגי. גלימא מתיח חיישינן, עיף מיעף לא חיישינן. פירוש, אם הוא כפול, אע"פ שהוא מתוח אינו נמתח בהידוק, ולא חיישינן. איזלי אי מקרבי קיטרי חיישינן, ואי לא מקרבי קיטרי לא חיישינן. פירוש, אם נפל העוף על הרשתות, אם מקורבין קשרי החוטין שבה, חיישינן שמא הקשרים ריסקו איבריו. כיתנא עביד בטוני חיישינן לא עביד בטוני לא חיישינן. פירוש, אם הוא קשור חבילות ונחבט העוף עליהן חיישינן לריסוק איברים. אבל אם אינו קשור חבילות, רך הוא ואינו מרסק. דייק ולא נפיץ חיישינן דייק ונפיץ לא חיישינן. פירוש, היכא דלא נפיץ חיישינן שמא שברי הקלחים של פשתן ריסקו איבריו. עביד בוייארי, אי אית ביה קיטרי חיישינן, ואי לא לא חיישינן. פירוש, פשתן דדייק ונפיץ, אם עשו ממנו קליעות, שקורין מלוני בלעז, ועשו לו קשרים חיישינן. אבל אם לא עשו לו קשרים לא חיישינן. דקתא חיישינן דקדקתא לא חיישינן. פירוש, דקתא הוא הניפוץ של פשתן, והוא שברי הקלחים של פשתן. ודקדקתא היא הנעורת של פשתן שנופלת ממנו אחר הניפוץ, והיא רכה. נברא חיישינן, תמחתא לא חיישינן. פירוש, סיב הגדל סביב הדקל ונחלק לרצועות הוא קשה ומפשילים ממנו חבלים, וכל זמן שלא נחלק לרצועות הוא יקרא נברא. ואחר שחלקוהו לרצועות יקרא תמחתא, והוא רך.
<h2>דף נב.</h2>
חול גס חיישינן חול דק לא חיישינן. פירוש, חול גס יש בו צרורות קטנים ומרסקין איבריו, אבל חול דק שאין בו צרורות רך הוא. קיטמא נהילא חיישינן אבק דרכים לא חיישינן. פירוש, המנופה בנפה הוא נכבש וקשה. אבל אם אינו מנופה אינו נכבש. ואבק דרכים אע"פ שהוא מנופה אינו נכבש ורך הוא. תיבנא עביד כזגי חיישינן לא עביד כזגי לא חיישינן. פירוש, אם התבן הוא עשוי חבילות כשנושאין אותו, קשה וחיישינן. ואם אינו עשוי חבילות הוא רך. חיטי וכל דמינייהו חיישינן, שערי וכל דמינייהו לא חיישינן. פירוש מיני חיטים הם כוסמין ושיפון. ואם הם עשויים כרי ונחבט עליהן העוף חיישינן. אבל שערי וכל דמינייהו, כגון שיבולת שועל, הכרי שלהם אינו קשה אלא מחליק ואינו מרסק. כל מיני קטנית לא חיישינן לבר מחימצי. פירוש תלתן ואפונים. כללא דמילתא כל מידי דחביש חיישינן וכל דשריק לא חיישינן. דביקא אמימר אסר ורב ששת שרי. בתרי גפי כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בחד גפא מאן דאסר אמר לך בחד גפא אמאי נייח. ומאן דשרי אמר לך נייח בחד גפא. והילכתא בתרי גפי אסיר בחד גפא שרי. פירוש, אם נדבק בשני כנפיו נחבט ונופל לארץ ואינו יכול להשען בשום דבר, ונופל בכח לארץ, ויש לחוש בו לריסוק איברים. אבל אם לא נדבק כי אם בכנפו האחת, נשען הוא על הכנף האחרת, ואינו נחבט לארץ בכח.
נשתברו רוב צלעותיו. פירוש, כ"ב צלעות יש לבהמה שיש בהם מוח, לבד מצלעות קטנות שאין בהן מוח, והן י"א מכאן וי"א מכאן. והרוב שלהן הן י"ב. ת"ר אלו הן רוב צלעות שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן. אמר זעירי והוא שנשתברו מחציין כלפי שיזרה. אמר רבא [בר בר חנה] א"ר יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהן מוח. אמר עולא, בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין. פירוש בשש צלעות מצד אחד היא טריפה. והיכא דנשברו בעינן רוב שני צדדין, שהם י"ב צלעות. ורבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. שאין לחלק בין נעקרו לנשברו. אמר רב נעקרה צלע וחוליא עמה טרפה. אוקימנה מילתא, דרב צלע וחצי חוליא קאמר. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימא מאי אמר להו גסטרא קא מיבעיא לכו. ואקשינן מדרבי יוחנן דאמר בין נשתברו בין נעקרו ברוב שני צדדין. ולא משכחת לה ברוב שני צדדין שלא יהו שתי צלעות זו כנגד זו. ואפילו הכי דוקא ברוב שני צדדין, אבל בשתי צלעות זו כנגד זו כשרה. ופרקינן התם, דרבי יוחנן, בוכנא בלא אסיתא. הכא, בדרב, בוכנא ואסיתא. פירוש, ראש הצלע התחוב בחור קורא "בוכנא". והחור שבחוליא שראש הצלע נכנס בה קורא "אסיתא". ורבי יוחנן דבעי רוב שני צדדין מיירי כגון שנעקרו הצלעות מתוך חוליותיהם והחוליות נשארו כולן קיימות. וכי אמר רב צלע וחצי חוליא, היינו האסיתא, החור שהצלע דבוק בו. והוא חצי חוליא שאמר רב. וכששאלו לו רב כהנא ורב אסי צלע מכאן וצלע מכאן. בוכנא ואסיתא שאלו. ומשום הכי אמר להו גסטרא קא מיבעיא לכו. שזאת היא נבלה ומטמא מחיים, שנעקרו שתי צלעות זו כנגד זו עם שתי האסיתות שמכאן ומכאן. ואותה חוליא שנשארת שלימה בין שתי האסיתות אינה כלום, ומטמא במשא מחיים. אבל בצלע וחצי חוליא, דהיינו האסיתא האחת הויא טרפה. אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע טרפה. פירוש בוכנא ואסיתא, כי היכי דלא ליפלוג ארב ורבי יוחנן. ואם תמצי לומר צלע בלא אסיתא קאמר ופליג אין הלכה כמותו אלא כרב ורבי יוחנן, דבלא אסיתא עד שיעקרו ברוב שני צדדין כרבי יוחנן, ועם האסיתא אפילו בצלע אחת כרב. ורמינהי כמה חסרון בשיזרה בש"א שתי חוליות ובה"א חוליא אחת, ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה. אלמא בחוליא נטרפה ולא בצלע. אמרי התם חוליא בלא צלע והכא צלע בלא חוליא. פירוש, אלא האסיתא בלבד. בשלמא צלע בלא חוליא משכחת לה, אלא חוליא בלא צלע היכי משכחת לה בשלהי כפלי. פירוש, שם יש חוליות הרבה, שאין שם צלעות.
<h2>דף נב:</h2>
והגלגולת שנחבסה ברובה. בעי ר' ירמיה ברוב גובהה, דהיינו מצחה. או ברוב הקיפה תיקו. והילכך בין ברוב הקיפה בין ברוב גובהה טרפה. ותמיהא לי דהא מעשים בכל יום שכל גלגלת האדם נחבטת, וכל זמן שלא ינקב קרום של מוח מתרפא. וכן נמי חסרון הגלגלת [אהלות פ"ב מ"ג] דאמרי בית הלל כדי שינטל מן החי וימות, דהוי שיעוריה עד כסלע. והרי אנו רואים שמשתברת הגלגלת ומקדרים הרופאים עד קרום המוח ומוציאים כמה עצמות שישאר חסרון בגלגלת יותר מכמה סלעים ומתרפא. בשר החופה את רוב הכרס ברובו. פירוש אפילו ברוב קרוע ולא בעינן ברוב נטול.
ודרוסת הזאב, רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. פירוש, נץ אישפרובירי בלעז. ועוף הדק הן תורין ובני יונה. ועוף הגס הוא בלעז אשטירו. ועוף הגס הם אווזים ותרנגולין. א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר לא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים. שאין הזאב עושה דרסה אלא בבהמה דקה אבל בבהמה גסה לא. אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מזאב ולמעלה למעוטי חתול. דאפילו בבהמה דקה לא עביד דרסה. ודוקא בגדולים, כגון רחלים ועזים, אבל בגדיים וטלאים עבדי. אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול נץ ונמייה בגדיים וטלאים, דרוסת חולדה בעופות.
<h2>דף נג.</h2>
בעא מיניה רב חסדא מרב יש דרסה לחולדה או אין דרסה לחולדה אמר ליה אף לחתול אין דרסה. יש דרסה לחתול ולחולדה או לא. אמר ליה לחתול יש דרסה לחולדה אין דרסה. ולא קשיא, הא דאמר אף לחתול אין דרסה, בבהמה דקה גדולה, אף לחולדה יש דרסה, בעופות לחתול יש דרסה לחולדה אין דרסה, בגדיים וטלאים. איבעיא להו שאר עופות טמאים יש להם דרסה או אין להם דרסה אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן שאר עופות טמאים יש להם דרסה, ותיסברא והא אנן דרוסת הנץ תנן. אמר ליה לא קשיא נץ בדרב מיניה שאר עופות טמאים בדכוותייהו. אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דרסה לשועל, איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה ודרס שועל במרחץ שבבית הינו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו יש דרסה לשועל אמר רב ספרא ההוא חתול הוה, איכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי [בר אשי] יש דרסה לשועל, איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה [בא] לפני חכמים ואמרו אין דרסה לשועל אמר רב ספרא ההוא כלב הוה. וכיון דאיתמר הכי ואיתמר הכי קיימא לן בדאורייתא אזלינן לחומרא ויש דרסה לשועל. ודוקא בגדיים וטלאים דומיא דחתול. אמר אביי נקיטינן אין דריסה אלא ביד לאפוקי שן דלא, עד שינקב לחלל. אין דרסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת דלא. כגון אם נפל עליה מן הגג. ואין דרסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה דלא. השתא שלא מדעת אמרת לא לאחר מיתה מיבעיא. לא צריכא כגון שדרסה, ומקמי דלישקליה לסיחופיה קטעה לידיה. וקמ"ל דאין דריסה אלא לבסוף דזיהרא בהדי דשקיל לסיחופה הוא דשדי.
אמר רב הונא אמר רב ארי שנכנס בין השוורים ונמצאת ציפורן בגבו של אחד מהן אין אומרין ארי דרסו מ"ט דרב רוב אריות דורסין ומיעוט אין דורסין, וכל הדורס אין צפרנו נשמטת, וזה הואיל ונמצאת ציפורן בגבו אימור בכותל נתחכך. אדרבה רוב שוורים מתחככין ומיעוט אין מתחככין, וכל המתחכך אין ציפורן יושבת בגבו, וזה הואיל ונמצאת ציפורן בגבו אימור ארי דרסו. רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דריסה. גופא אמר רב אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה דכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל אימור לא עאל. ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא. יש לומר דתרוייהו אית להו דרב הונא דאמר [ט' ע"א] נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע במה נטרפה. ומשום הכי תלינן בכלב ובאימור לא עאל, כי היכי דתלינן בזאב. ולא פליגי אלא היכא דמוכחא מילתא, כגון איהו שתיק ואינהו מקרקרן, דמר סבר הא מוכחא מילתא מדאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מעשה קא עביד. ומר סבר בהא נמי איכא למיתלי דמחמת ביעתותיה קא מקרקרן. [אבל] עאל ואיהו שתיק ואינהו שתקי אימור שלמא עבוד בהדי הדדי. קטע רישא דחד מינייהו אימור נח רגזיה. פירוש, דוקא כשהרג נח רוגזיה, אבל בשאר פעמים אחרים אם ראינו שדרס ואינהו מקרקרן דכולהו בעו בדיקה. [וכי] אם מצאנו האחד דרוסה יוכשרו השאר, אלא ודאי לא נח רוגזיה אלא כשהורג, אבל אם דורס ואינו אוכל, עדיין בכעסו עומד. איהו קא צווח ואינהו קא אוושו אימור ביעותי מבעתו אהדדי. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן. מר סבר מעשה קא עביד ומר סבר מחמת ביעתותיה קא אוושי.
<h2>דף נג:</h2>
אמר אמימר הילכתא חוששין לספק דרוסה א"ל רב אשי לאמימר הא דרב מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי ואי בעית אימא הדר ביה לגבי שמואל. ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי נפק ואתא מבי קניני מסמס קועיה דמא אמר רב אשי לאו מי אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא הכא נמי ספק חתול ספק קנה אימור קניא מחייה. אמרי בני ר' חייא דרוסה שאמר צריכה בדיקה כנגד בני מעים. פירוש, אפילו דרוסה ודאית. שאם לא האדים הבשר כנגד בני מעים לא שדא זיהרא. אי נמי שדא לא שלט בה, וכשרה היא. עיין בענין י"ו בספר המכריע.
בעי אילפא יש דריסה לסימנין או אין דריסה לסימנין. אמר רב יוסף האי דבעי אילפא כבר פירשה רב יהודה דאמר רב יהודה אמר שמואל דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל ואפילו בסימנין. בעי רב אמי נתמסמס הבשר מהו. אר"ז הא דבעי רב אמי, כבר פירשה רבה בר בר חנה. דאמר רבה בר בר חנה אמר רב דרוסה שאמרו צריך שיאדים בשר כנגד בני מעים. נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. פירוש, ואם היה במקום שנטרפה בו הויא טרפה, כגון בצומת הגידין. אי נמי נשבר העצם ורוב בשר קיים, ואם נתמסמס כאילו אינו וטרפה. היכי דמי נתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אייתי לקמיה ריאה דכי הוה מותבינן לה הות יתבא שפיר וכי הוינן מדלינן לה נפלה תילחי תילחי, וטרפה מדרב הונא בריה דרב יהושע. אמר רב נחמן בקוץ עד שינקב לחלל. אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין. ובבדיקה אי אפשר שאין נקב ניכר בהו. ובדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים, ובסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן. אבל משום האדמת בשר שכנגדו לא מיטרפא דרוב סימנין קשין הם ואין אויר שולט בו, אבל האדימו הן עצמן, נגלה ששלט בהן הארס.
<h2>דף נד.</h2>
אמר רב פפי בעי רב ביבי בר אביי וושט נקיבתו בכל שהו, דריסתו במשהו קנה קדירתו בכאיסר, דריסתו בכמה בתר דבעיה הדר פשטה אידי ואידי במשהו מ"ט זיהרא מיקלא קלי. כי סליק רבי חייא בר יוסף אשכחינהו לרבי יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו. אמר להו רבי חייא האלהים מורי בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן מאן הוא רב דלא ידענא ליה, אמר ליה הוא רב ששימש (תלמיד חכם) בישיבה אני שימשתי בעמידה ומאן גבר גבר בכולא. פתח ריש לקיש ואמר ברם זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה זו מפיו שמוטה ושחוטה כשרה שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. פירוש אם נמצאת הגרגרת שמוטה וגם שחוטה, ולא ידענו מתי נשמטה או קודם שחיטה וטרפה או אחר שחיטה וכשרה. בודאי דכשרה היא. שאם היתה נשמטת היתה יורדת למטה ולא היה יכול לשוחטה. אלא ודאי אחר ששחטה נשמטה. ששחט רובה, ובמיעוטה נעקרה. אמר רב נחמן לא שנו אלא שלא תפש בסימנין ושחט, אבל תפש בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. ורבי יוחנן אמר יביא ויקיף. פירוש יחתכנה במקום אחר, אם דומים מראיהם של חתכים טרפה. דהואיל ודומים יש לומר אף חתך הראשון לאחר עיקור נעשה. דקסבר אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. קיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. דבי רב פפא בר אבא מחו בגידא נשיא וקטלי. פירוש כונתם היתה להכות את החיה במקום שלא תוכל לברוח ולא תטרף בו, כדי שיוליכוה חיה וישחטוה ויאכלוה. ולא היה מספיקים להוליכה חיה עד שהיתה מתה. ולא שהם מתכוונים להורגה, שאם כן יזרקו לה חץ בתוך מעיה. אתו לקמיה דרבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דקא מייתא אמר להו גמירי דאי מבדרו לה סמא חייא. דבי רב יוסף בר שבא מחו בכולייתא וקטלי אתו לקמיה דרבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים.
מתניתין. ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תיחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האטלקי. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב ולא לבית חללו. נשברה השזרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כל שהו, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל הלחי התחתון, ניטל האם שלה, חרותה בידי שמים כשרה. הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. פירוש ניקבה הגרגרת בלא חסרון איסר. או שניסדקה כדאמרן לעיל [מ"ה ע"א], אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. ניטל הלחי התחתון מעל הבשר, והסימנין מחוברין בבשר. ניטל האם שלה שהוולד מונח שם. חרותה בידי שמים כשרה. שצמקה הריאה שלה מחמת שנבעתה. בידי שמים. על ידי רעמים וברקים, ונעשת קשה כחריות של דקל, וקים להו לרבנן דהדרא בריא. הגלודה. שנגלד וניטל עורה מעליה, או מחמת רוב מלאכה או מחמת חולי.
<h2>דף נד:</h2>
אמר רב מתנה האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה. פירוש, ראש הקולית התחוב בחור עצם האליה, שיצא ממקומו שמחובר בו. רב אמר כשרה, ואי איפסיק ניביה טרפה. פירוש, גיד שבראשו שמחובר בו בחור והוא עב וקטן. ומסיק תלמודא, והילכתא אפילו איפסיק ניביה כשרה עד דאיתעכולי איעכולי. פירוש, שנרקב ונתאכל כל אותו הגיד ונשאר העצם ערום. עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. אמר רב הונא פתוראה. פירוש שולחני. לעילא מינאי הוה קאים בר נפחא ובעא מינאי דינרא קורדיינא לשעורי ביה טריפתא. פירוש, דינר מארץ אררט. ובעאי למיקם מקמיה, ואמר לי בני שב אין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן. פירוש רשאין, חייבין. כמו [דברים כ"ד] כי תשה ברעך, דמתרגמינן ארי תרשי בחברך. אמר רב נחמן כסלע כיותר מכסלע כאיסר כיותר מכאיסר. פירוש, בגלודה דתניא לקמן אם נשתייר בה כסלע כשרה. הסלע הוא כיותר מסלע, וכשרה. וכאיסר, ששיערו חכמים בנקב הגרגרת, הוא כיותר מכאיסר וטרפה.
<h2>דף נה.</h2>
ניטל הטחול אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. מותיב ר' יוסי בר אבין חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש, בהמה המקשה לילד והושיט הרועה את ידו במעיה וחתך מן העובר שבמעיה אבר אחד ולא הוציאו לחוץ, ואחר כך שחט את הבהמה, מותר אותו האבר באכילה, שהוא ניתר בשחיטת אמו. אבל אם חתך מן הטחול ומן הכליות שבבהמה והניחן שם, ואחר כך שחט את הבהמה, אסור באכילה. דהוי ליה אבר מן החי. דשחיטת הבהמה מתרת העובר שבמעיה, והאבר הנחתך ממנו ולא הוציאו לחוץ. אבל האבר שנחתך מן הבהמה אין שחיטתה מתרת אותו. ובפרק בהמה המקשה [ס"ט ע"ב] מפרש טעמא; אינהו הוא דאסירי באכילה, הא בהמה גופה שריא הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא איידי דתנא רישא מותר תנא נמי סיפא אסור. ואי בעית אימא ניקב לחוד וחותך לחוד. פירוש ניקב דטרפה הוא בידי שמים על ידי חולי, אבל חותך בידי אדם כשרה. והוא הדין נמי בכליות אמרן לעיל [נ"ד ע"א] דהוו מחו בכולייתא וקטלי, ואמרן דהיא כשרה, ולקתה בידי שמים אמרינן לקמן דהיא טרפה. וכך הלכה בין בטחול בין בכליות, בידי שמים טרפה, בידי אדם כשרה. אבל בעל הלכות גדולות כתב, והיכא דחותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה וטרפה, דתנן חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ואינו נראה לי, דאם איתא דבהמה נמי אסירא, אמאי נקט טחול וכליות ולא נקט ריאה ובני מיעים. אלא לאו ש"מ מילתא דנקט [דוקא], דאע"ג דבהמה כשרה אינהו אסירי משום אבר מן החי. והכי משמע פשטה דמתניתין. ואע"ג דדחינן בגמרא הוא הדין דבהמה נמי אסירא כול', הא הדר ואמר ניקב לחוד וחותך לחוד. ותו אם איתא דבהמה נמי אסירא, אמאי אמרן לעיל בהנהו דמחו בכולייתא וקטלי וכי להוסיף על הטרפות יש, והלא טרפה היא בכך. אלא לאו שמעינן מינה בהמה גופא שריא. וההיא דחיתא דדחינן בהמה נמי אסירא, לא קיימא.
ניטלו הכליות אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טרפה. אמרי במערבא והוא דמטא לקותא במקום חרץ ומאי ניהו חיוורא דתותי מותני. פירוש, במקום שהיא תלויה בגיד. והיא אמצעית הכוליא. [נ"ה ע"ב] אמר רב ניחומי שאלתינהו לכולהו טרופאי דבני מערבא ואמרי לי הילכתא כרכיש בר פפא ולית הילכתא כרב עוירא דאמר ניקב הטחול טרפה והני מילי בקולשיה אבל בסומכיה טרפה. ואם נשתייר בה כעובי דינר זהב ולא בזיע כשרה. פירש המורה, ואי נשתייר בעובי דפנו ולא יצא המחט לחוץ כול'. הנה פתרון המורה משמע שבנקב מחט נטרפת. וסברתו הולכת כסברת בעל הלכות גדולות. ומה שכתבתי נראה לי, שאין נקב פוסל בטחול אלא בידי שמים. אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר' חנינא יש פסול בריאה וכשר בכוליא. זהו נקב. ויש פסול בכוליא וכשר בריאה. מוגלא, דלגבי כוליא הויא לקתה כוליא אחת טרפה. ולגבי ריאה אמרן מליא מוגלא כשרה. ויש כשר בזה ובזה. מים זכים. ולא אמרן. דמים זכים כשרים בכוליא. אלא דלא עכירי אבל עכירי כמוגלא דמו וטרפה. ודלא עכירי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה. דכמוגלא דמו. ודוקא בכוליא, אבל בריאה כל מוגלא כשרה. וסתם מוגלא מוסרחת היא. והיכא דאישתכח דם בכוליא, כתב בעל הלכות גדולות דבריותה היא. וכך מצאתי בתשובות הגאונים.
<h2>דף נה:</h2>
הקטינה, בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית. פירוש פול זה הוא פול הלבן. והוא שיעור הבוסר כדאמרינן [ברכות ל"ו ע"ב] הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. פול הלבן סלקא דעתך אלא שיעורו כפול הלבן. וענבה בינונית כבר נתבשלה, והיא גדולה מן הבוסר.
ניטל האום שלה. תנא היא האום היא טרפחת היא שלחופית, חרותה בידי שמים כשירה. תנא חרותה בידי שמים כשירה בידי אדם טרפה רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בידי כל הבריות כבידי אדם דמי וטרפה. פירוש בידי הבריות, מפחד חיות רעות. איזוהי חרותה כל שצמקה ריאה שלה. פירוש, מחמת פחד שנבעתה. רבה בר בר חנה הוה שקיל ואזיל במדברא אשכחינהו להנך דיכרי דצמקי ריאה דידהו ולא ידע אי בידי שמים אי בידי אדם אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה בקייטא אייתי משיכלי חיוורי ורמו בהו מיא קרירי, ובסיתוא משיכלי שחימי ורמי בהו מיא פשורי. פירוש קערות מצופות אבר והן מאני דקוניא. ומחמת הקוניא הן חמות. ושבקינהו מעת לעת, אי הדרא בריא, בידי שמים היא וכשירה. ואי לאו, בידי אדם היא וטרפה.
הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שהיא פסולה, וכבר העיד הושעיא בן בנו של רבי יהודה הבשם לפני רבי עקיבא שאמר משם רבי טרפון על הגלודה שהיא פסולה ואם נשתייר בה כסלע כשרה. היכא אמר רב נהוראי אמר שמואל ברוחב סלע על פני כל השיזרה. רבה בר בר חנה אמר על מקום ראשי כ"ה פרקים. [רבי] אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר על מקום טיבורו. אמר רב כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ורבי יוחנן אמר עור בית הפרסות נמי מציל. וקיימי לן כל היכא דפליגי רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה [כרבי] יוחנן, וכל העור כולו מציל בכל היכא דנשתייר בה כסלע דהדרא בריא. עיין בערך י"ז בספר המכריע.
<h2>דף נו.</h2>
מתניתין. ואלו טרפות בעוף נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. הכתה חולדה על ראשה מקום שהיא עושה אותה טרפה. ניקב הקרקבן, ניקבו הדקין, נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולה ואם אדומים כשירה. דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה. פירוש, אע"ג דכל טרפות דבהמות כנגדן בעוף, הני איצטריך ליה למיתני, דאע"ג דחיותיה דעוף לא נפיש, לא מיטריף אלא בפסוקת הגרגרת [ברובו], ולא במשהו. ואיידי דתנא פסוקת הגרגרת תנא נמי נקובת הוושט. והיכתה חולדה על ראשה. דוקא במקום שעושה אותה טרפה, היינו ניקב קרום של מוח, ולא תימא בנשבר עצם בלחוד יטרף, כדאמרינן לקמן בעוף של מים. וניקבו הדקין, דלא תימא יצאו בני מעיה ולא ניקבו תהיה טרפה כיון דזוטרא חיותיה. והיכתה חולדה על ראשה. כגון שנשכתה בשיניה. דאילו ביד, הא אמרן לעיל דיש דרסה לחולדה בעופות וכנגד כל החלל מיטרפא בה. ונחמרו בני מיעיה. שנכווצו מחמת האור ונשתנה מראיתן. אם ירוקים פסולה. כגון הלב והקורקבן והכבד שהם אדומים, אם נשתנו והוריקו טרפה כדאמרינן בגמרא. אם שהתה מעת לעת כשירה, שיצתה מספק ריסוק איברים. דקים להו לרבנן שהמרוסקת אינה יכולה לחיות [ס"א, לעמוד] מעת לעת.
איתמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו מכניס אצבעו לתוך פיה אי מבצבץ ועולה טרפה, ואם לאו כשרה. איני והא תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויותר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. אמר ליה ההיא אוקמא לעוף של מים, הואיל ואין לו קרום, אין לו קרום ס"ד אלא אימא הואיל וקרומו רך. [נ"ו ע"ב] אמר רב שיזבי הני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיין. נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, א"ר יוחנן משום רבי יוסי בר' יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. בעא מיניה ר' יוסי ברבי יהושע בן לוי מריב"ל הוריקה כנגד בני מיעים מהו א"ל טרפה, ולא יהא אלא ניטלה. אמר רבא שאני אומר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מיעים בידוע שנחמרו בני מיעים וטרפה.
<h2>דף נו:</h2>
ההיא תרנגולתא דהות בי ריב"ל שדריה קמיה דר' אלעזר הקפר ירוקין הוו ואכשרה. והא אנן תנן אם ירוקין פסולה א"ל לא אמרו ירוקין אלא בלב וקרקבן וכבד, תניא נמי הכי באלו בני מעים אמרו בלב וקרקבן וכבד. ההיא תרנגולתא דהות ליה לרב יצחק בר יוסף, שדרה לקמיה דרבי אבהו אדומין הוו וטרפה, א"ל והא אנן תנן אם אדומים כשרה, א"ל אדומין שהוריקו וירוקים שהאדימו טרפה. אמר שמואל בר חייא בר' יהודה א"ר מני אדומין שהוריקו שולקן וחזרו והאדימו כשרין מ"ט קוטרא בעלמא הוא דסליק בהו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומים שלא הוריקו ושלקן וחזרו והוריקו פסולין מ"ט איגלי בהתתהו. אמר רב אשי הילכך לא ניכול אלא בשלקא. ולא היא, אחזוקי איסורא לא מחזקינן. דרסה או טרפה בכותל או שריצצתה הבהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת כשרה. פירוש, שכבר יצאה מספק מרוסקת, שאין המרוסקת איברים יכולה לחיות מעת לעת. אלעזר בן אנטיגנס משמיה משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר צריכה בדיקה. פירוש, שמא נשברו רוב צלעותיה או נפסק חוט השזרה או ניקבו הריאה והדקין.
מתניתין. ואלו כשרות בעוף ניקבה הגרגרת או שנסדקה, הכתה חולדה מקום שאין עושה טרפה, ניקב הזפק, ר' אומר אפילו ניטל. יצאו בני מעיה ולא ניקבו, נשתברו גפיה, נשברו רגליה, נמרטו כנפיה. רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה. ואי קשיא היאך ירד המאכל למעים. יש לומר שתופר הושט עם הקורקבן. נשתברו רגליה. מן הארכובה ולמטה. אי נמי מן הארכובה ולמעלה ולא יצא העצם לחוץ. אבל אם יצא לחוץ בעינן למימר לקמן בפרק בהמה המקשה [ע"ו ע"א] דהויא טרפה. נמרטו כנפיה. היא הנוצה הגסה שעל כל גופה. והנוצה היא הנוצה הדקה שסמוכה לבשר הניטלת לאחר שממרטים הנוצה הגסה. ויש לומר דלא פליגי רבנן עליה דרבי בניטל הזפק. דאם כן, ליתנייה לעיל באלו טרפות בעוף. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ואיתימא ריב"ל גגו של זפק נידון כוושט. היכא אמר רב ביבי מקום שנמתח עמו. ויש לומר הוא הדין לראשו השני הנמתח עם הקורקבן שדינו כקורקבן. יצאו בני מעיה ולא ניקבו, אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו אלא שלא היפך בהן אבל היפך בהן טרפה שנאמר הוא עשך ויכוננך, מלמד שברא הקב"ה כונניות כונניות באדם כיון שהיפך שוב אינו יכול לחיות. ההוא רומאה דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא פקע כריסיה ונפיק בני מעים דידיה, אתיה לבריה ושחטיה לקמיה באחיזת עינים אינגיד ואיתנח עייל בני מעים וחייטיה לכריסיה ואיתסי.
<h2>דף נז.</h2>
נשתברו רגליה נשתברו גפיה נמרטו כנפיה, אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה. פירוש, מבוקא דאטמא. אי נמי מן הארכובה ולמעלה. שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בעוף טרפה. שמוטת גף בעוף טרפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה. פירוש מפני שהריאה היא נחבאת בין הצלעות, וכששומט גפה מעיקרה יש לחוש שמא נקרע קרום הריאה. ושמואל אמר תיבדק וכן א"ר יוחנן תיבדק. והכי הילכתא. פירוש, מכניס קנה דק בקנה הגרגרת, ונופח בריאה. אם יוצא רוח טרפה ואם לאו כשירה. ורב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה א"ל רבה בר הונא לרב הונא והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרי אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בעוף טרפה א"ל ברי נהרא נהרא ופשטיה. רבא אשכחיה לר' ירמיה בר אבא דהוה יתיב ובדיק בצומת הגידים אמר ליה ולא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה א"ל אנא מתניתא ידענא דתנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב וכן בעוף. אי הכי קשיא דרב אדרב. אמר ליה דילמא שאני ליה לרב בין שמוטה לחתוכה אמר ליה בהדיא אמר רב שמוטה כשרה וחתוכה טרפה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיית. פירוש, אם נחתכו רגליה מארכובה ולמעלה טרפה. או אם ניטל צומת הגידים. אבל אם נשמטה כולה (מבוכא) [מבוקא] דאטמא כשרה.
<h2>דף נז:</h2>
ורבי חייא בר אבא אמר א"ר יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה. א"ר יעקב בר אידי אילמלא הוה רבי יוחנן בדוכתא דמורו בה היתירא לא הוה מפרכס דא"ר חנינא א"ר שמוטת ירך בעוף כשרה, ותרנגולת אחת היתה לו לרבי חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו, ושחטה ומלחה, והיה מורה בה הלכה לתלמידים כזה וכזה התיר לי רבי. ומסיק תלמודא, ולית הילכתא בכל הני שמעתתא דמכשרי, אלא כי הא דשאל רבי יוסי בר נהוראי את ריב"ל קדירת קנה בכמה א"ל משנה שלימה שנינו עד כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי. א"ל והלא רחל היתה בשכונתינו שנקדר קנה שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה א"ל ועל דא אתה תמיה והלא הלכה רווחת היא בישראל שמוטת ירך בעוף טרפה, ותרנגולת היתה לו לרבי שמעון חלפתא שנשמטה ירך שלה ועשה לה שפופרת של קנה וחיתה. אלא מאי אית לך למימר בתוך שנים עשר חדש הוה הכא נמי בתוך שנים עשר חדש הוה. אמר רב הונא סימן לטרפה כל י"ב חדש. והילכתא, בזכרים כל י"ב חדש, ובנקיבה כל שאינה יולדת.
<h2>דף נח.</h2>
אמר אמימר הני ביעי דספק דרוסה דשיחלא קמא משהינן לה, אי הדרא טענה שריין דאיגלאי מילתא דלאו טרפה היא, ואי לאו אסירן. פירוש, דכשנטרפה התרנגולת היא וביצתה נטרפה, דכחד מאיבריה דמיא. ואלא האי דתנן ולד טרפה רבי אליעזר אומר לא ייקרב ע"ג המזבח, ור' יהושע אומר יקרב. במאי קא מיפלגי בשיעברה ולבסוף ניטרפה. פירוש, דנטרפה ולבסוף עיברה לא משכחת לה, דטרפה אינה יולדת. אלא ודאי בשעיברה ולבסוף ניטרפה. ובעובר ירך אמו קא מיפלגי, דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ונאסר כאחד מאיבריה, ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וכבהמה אחריתי דמי, ולא נאסר עמה. ומאי דתנן בפרק ששי דעדיות [פ"ה מ"א], ביצת הנבלה אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שנגמרה באיסור, מ"ט כיון דאגידא בה כגופה דמיא. פירוש, ביצת הנבילה, אם היתה גמורה, שכיוצא בה נמכרת בשוק, פליגי בה בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי כיון דגמורה הות, כאילו פירשה מגופה דמיא ולא כחד מאבריה דמיא. אבל ודאי אם לא מצאה גמורה אסורה היא. דכיון שהיא צריכה לאמה כאחד מאיבריה דמיא. ובית הלל היו אוסרין אף הגמורה, שכיון שנמצאת במיעיה ומגופה נבראת, כחד מאיבריה דמיא. ומודים בית שמאי בביצת טרפה, אע"פ שמצאנו אותה גמורה, אסורה מפני שנגמרה באיסור. כלומר לא היתה גמורה בעת שנטרפה, אלא אחרי כן נגמרה באיסור. וכיון שלא היתה גמורה בעת שנטרפה, כאחד מאיבריה דמיא, ונאסרה עמה. והכא בעובר אמאי שרי רבי יהושע, והרי צריך לאמו הוא, ויאסר עמה. ותירץ שאני ביצה דכיון דאגידא בה כגופא דמיא, ואפילו מצאה גמורה אסרי בית הלל, דכחד מאיבריה דמיא. אבל עובר דלא אגיד בגופה אלא יש לו שליה בפני עצמו, אע"פ שהוא צריך לאמו, לאו כגופה דמיא. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, שאם נטרפה הבהמה לא נאסר עוברה. אלא לכשתלד אותו מותר בשחיטה. וחלב הבהמה, כיון שהוא כגופה, נאסר כמו הביצה. ואם נמצאת הבהמה טרפה או נבילה חלב הכחל שלה אסור. ובחייה נמי חלבה של טריפה אסור. והכי תנן לקמן [קט"ז ע"ב], כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במיעיה. עיין בערך ס"ה בספר המכריע.
אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש. אמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה. פירוש, בעודה מחוברת בקרקע, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והוה ליה שורץ על הארץ.
<h2>דף נח:</h2>
הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין. פירוש, שאם התליעו באילן לא היו חיים עד עתה. אלא ודאי תלושים התליעו ומותרים. תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה"ז מום. אמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד הוא דפסולה למזבח משום מום ולהדיוט שריא אבל חסר ויתר ברגל טרפה. מ"ט כל יתר כנטול דמי. הנך תרתי סניא דיבי דאתו לקמיה דרבינא וטרפינהו כדרב הונא. דאמר כל יתר כנטול דמי. ואי שפכי להדדי חדא היא וכשירה. ההוא גובתא דהוה נפיק מבי כסי להובלילא. פירוש, מיעי אחד כמין קנה היה נמשך מבית הכוסות להמסס. אתא לקמיה דרב אשי סבר למיטרפה אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמא דרב פפא הני עיזי בריאתא הכי אית להו. ההוא גובתא דהוה נפיק מבי כסי לכריסא אתא לקמיה דרב אשי סבר לאכשורה א"ל רב הושעיא אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. פירוש, באריגה אחת ארגתם. מעשה אורג [שמות ל"ט] מתרגמינן עובד מחי. היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר.
העיד נתן בן שילה ריש טבחיא דציפורי לפני ר' על שני מיעים שיצאו כאחת טרפה וכנגדן בעוף כשירה. פירוש, שני זוגות של דקים היו נמשכין מן הקיבה ובעוף מן הזפק. בד"א כשיצאו משני מקומות. אבל יצאו ממקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה. פירוש, דוקא אם יצאו משני מקומות, זה מראש הקיבה וזה מאמצעה, אז היא טרפה. אבל אם נתפצלו שניהם מראש הקיבה ונתפרדו לשנים ועוד חזרו ונדבקו עד כאצבע בלבד, היא כשירה. דהא שפכי להדדי וחד הוו. פליגו בה רב רחומי ורבה בר יוסי חד אמר והוא דהדרי ערבי וחד אמר אע"ג דלא הדרי ערבי, בשלמא למ"ד הדרי ערבי היינו דקתני כלין, אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה. פירוש, חד הוה בעי שיהו חוזרין ודבקין מלמעלה קודם שיגיעו לכרכשתא עד כאצבע בלבד, ואע"פ שחוזרין ומתפרדין, וזה שופך מצד זה לכרכשתא, וזה שופך מצד זה כשירה. וחד אמר אע"ג דלא הדרי וערבי מלמעלה, אם מתחברין מלמטה סמוך לכרכשתא ברוחב אצבע בלבד שנראה ששניהם שופכים ממקום אחד כשירה היא. דכחד דמו.
רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה. ולית הילכתא כרבי יהודה, דאמרינן [נ"ז ע"ב] עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה, והיה עוסק להוציא מלבו של רבי יהודה. ותרנגולת היתה שניטלה הנוצה שלה, והושיבוה בתנור והטיל עליה מטלית של טורסיים, וחיתה והגדילה כנפים האחרונים יותר מן הראשונים. פירוש, מטלית של טורסיים, צורפי נחושת. והיא חמה שמקבלת השחקים של נחושת, ומחממים אותה. וממאי ודילמא קסבר רבי יהודה טרפה חיה ומשבחת אי הכי במידי דמיטרפא ביה מי מישתבחא.
מתניתין. אחוזת הדם והמעושנת ושאכלה הרדפני ושאכלה צואת תרנגולים או ששתת מים הרעים כשירה. אכלה סם המות או שנשכה נחש, מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות. אחוזת הדם. פירוש, נתרבה הדם בגופה וחלתה. והמעושנת. שנכנס עשן בגופה. ושאכלה הרדפני. עשב הוא שהוא סם המות לבהמה. ושאכלה צואת תרנגולים. שהיא קשה לה. או ששתתה מים הרעים. מים מגולין. משאכלה הרדפני. עשב הוא שהוא סם המות לבהמה. בכל אלה כשירה, שיש לה רפואה. אמר שמואל הלעיטה חלתית טרפה, מ"ט דמנקבא למעיינה. מותיב רב שיזבי אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת או שאכלה הרדפני או שאכלה צואת תרנגולים או שהלעיטה חלתית תיאה ופלפלין. פירוש, תיאה עשב מר. או שאכלה סם המות או ששתת מים הרעים כשירה. הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות, קשיא חלתית אחלתית, קשיא סם המות אסם המות, חלתית אחלתית לא קשיא כאן בעלין כאן בקרטין, סם המות אסם המות לא קשיא כאן בסם המות דאדם כאן בסם המות דבהמה. סם המות דבהמה היינו הרדפני תרי גווני סם המות.
<h2>דף נט.</h2>
ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא הות שדרא כרעהא בתרייתא. פירוש היתה יכולה להתחזק עליהן ולהלך בהן, והיתה מושכתם אחריה בדקה בצומת הגידין ואכשרה. פירוש, היה סובר מחמת מכה הן, וכיון שמצא צומת הגידין שלם הכשירה. סבר למיכל מינה באומצא. פירוש, בשר מליח יבש בלא צלייה. אמר ליה שמואל לא חייש מר לנקורי. פירוש, שמא נשכה נחש שם, והיא אסורה משום סכנת נפשות. א"ל ומאי תקנתיה אותביה בתנורא ואיהו קא בדיק נפשיה. אותביה אתנורא נפל תילאי תילאי. פירוש, נמס מתוך ארס הנחש ונפל חתיכות חתיכות. קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און קרי רב עליה דשמואל וכל רז לא אניס ליה.
מתניתין. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו. אמרו חכמים כל עוף דורס ואוכל טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא. ת"ר אלו הן סימני בהמה, כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. כל בהמה שאין לה שינים מלמעלה בידוע שמעלת גרה היא ומפרסת פרסה היא וטהורה. וניבדוק בפרסותיה שפרסותיה חתוכות כדרב חסדא דאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים מלמעלה בידוע שמעלת גרה היא ומפרסת פרסה וטהורה ובלבד שיכיר בן גמל. שאין לו שינים וטמא. אבל גמל גדול אע"פ שאין שינים יש לו ניבי. פירוש, כעין גידין הן שבולטין כמו שינים; אבל גמל כשהוא קטון אין לו לא שינים ולא ניבי. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל ליכא דתנא דבי רבי ישמעאל את הגמל כי מעלת גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט הכתוב "הוא". פירוש, הוא וחביריו, כגון שפן וארנבת, המפורשים. ובשפן וארנבת ליכא לספוקי, שיש להן שינים למעלה. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שמעלת גרה היא ואין לה שינים מלמעלה וטהורה ובלבד שיכיר חזיר. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לחזיר ליכא דתנא דבי ר' ישמעאל בדבי רשב"י את החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט הכתוב "הוא". ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם בשרה מהלך שתי וערב בידוע שמעלת גרה היא וטהורה, ובלבד שיכיר ערוד. פירוש, חמור הבר. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד גמירי דליכא. והיכא בדיק אמר אביי בכנפי העוקץ. פירוש, תחת עצם האליה יש בשר שהוא נקרע שתי וערב.
<h2>דף נט:</h2>
סימני חיה. ת"ר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים רבי יוסי אומר יש לה קרנים אין אתה צריך לחזר על הטלפים. פירוש, שבידוע שיש לה טלפיים, ואע"ג שפרסותיה חתוכות מותרת, דקים לן שאין קרנים לבהמה טמאה ולא לחיה טמאה. יש לה טלפים צריך אתה לחזר על הקרנים. פירוש, שיש טלפים לבהמה טמאה, דהיינו חזיר, ואין לו קרנים. גם הרחל יש לה טלפים ואין לה קרנים וחלבה אסור. קרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. וכללא הוא. דכל שיש לה קרנים וטלפים חלבה מותר. והרי עז שיש לה קרנים וטלפים וחלבה אסור כרוכות בעינן. פירוש, עגולות, לאפוקי דעז שהן רחבות. והרי שור, דכרוכות נינהו וחלבו אסור. חדוקות בעינן. פירוש, לא בעינן כרוכות אלא חדוקות, שהן עשויין חריצין חריצין, לאפוקי דשור שהן חלקין. והרי עז דחדוקות נינהו וחלבו אסור מפוצלות בעינן. והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר, הדורות בעינן. פירוש, שהקרנים עשויין כחצי לבנה, כמו קרני השור ולא כקרני העז שהן שוכבין לאחוריהן. כל היכא דמפוצלות לית דינא ולית דיינא וכל היכא דלא מפוצלת בעינן כרוכות חדוקות הדורות. והוא דמיבלע חידקייהו. והיינו ספיקא דעיזא דכרבוז. וקשיא לי דבחדוקות וכרוכות סגי לן, דהא שור אינן חדוקות. ועז נמי אינן כרוכות. ואיל נמי, אע"פ שהן חדוקות כמו העז, אינן כרוכות. ומה הוצרכנו עוד להדורות. ויש לומר שזה הוא ספיקא דעיזא כרבוז, שהן חדוקות וכרוכות אבל אינן הדורות. ולאפוקי מספקיהן בעינן הדורות. והאי דקאמר והוא דמיבלע חידקייהו, שגם קרני המריא לא [מהני] בעבור ספיקא דעיזא כרבוז. אלא בא לפרש סימן חדוקות דבעינן דמיבלע חידקייהו, שגם קרני המריא הן חדוקות, שעשויין חריצין חריצין אבל לא מיבלע חידקייהו כאותן של עז.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב שור כריסתן ופרסתן רב רישיה רב דנביה רב פסיעותיה וחילופיהן בחמרא. למאי נפקא מינא למקח וממכר. פירוש, שאם התנה עמו למכור לו שור יפה או חמור יפה צריך שיהיו לו הסימנים הללו, ואם לאו הוי מקח טעות. סימני העוף לא נאמרו. אמרו חכמים כל עוף דורס ואוכל טמא. פירוש כל עוף שהוא דורס בציפורניו את המאכל סימן מובהק הוא שדרכו לדרוס העופות. וכדרך שהוא רגיל לדרוס את העופות כך הוא רגיל לדרוס את המאכל. ודבר ידוע הוא לחכמים שכל כ"ד עופות טמאים יש להן דרסה, כדאמרן לעיל [נ"ג ע"א] דנץ דריס בדרב מיניה ושאר עופות טמאים בדכוותייהו. הילכך כל עוף שהוא דורס ואוכל אין לך לחזר אחריו אחר סימני טהרה. שאע"פ שיש מהן אחד או שנים או כל השלשה, מכ"ד עופות טמאים הוא. והכי תניא לקמן [ס"ה ע"א] נמי, רבן גמליאל אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא, למימרא דכיון דדורס הוא, אע"פ שיש לו כל שלשה סימני טהרה, טמא הוא. ובודאי הוא מכ"ד עופות טמאים. שלעולם עוף טהור אינו דורס. אבל כל עופות טמאין דורסין, כדאמר רב כהנא לעיל [נ"ג ע"א]. וכל שיש לו אצבע יתירא וזפק וקרקבנו נקלף טהור. פירוש, והוא שאינו דורס. דארישא קאי, דכייל ותני כל עוף דורס ואוכל טמא. ולא בעינן כולהו תלת סימני טהרה. אלא או בשלשה או בשנים או באחד. והוא שלא יהיה מכ"ד עופות טמאים, שכ"ד טמאים הם, עשרים מהם יש להן שלשה סימני טהרה, זפק וקרקבן נקלף ואצבע יתירא ודרסי. עורב יש לו שלשה סימני טהרה מהן ודריס. פרס ועזניה אית להו חד סימן טהרה מהם. נשר לית ליה כלל מסימני טהרה ודריס. הילכך עוף הבא בשלשה סימני טהרה יש לספקו באותן עשרים עופות טמאים. ואם יבא בשני סימני טהרה יש לספקו בעורב ומינו. ועוף הבא בסימן אחד יש לספקו בפרס ועזניה. ואע"ג דלא חזינא דלא דריס ואכיל וכל עוף טמא דורס ואוכל, אין זה סימן מובהק לסמוך עליו. דחיישינן דילמא למחר וליומא אוחרא [יבוא] לדרוס. כי ההיא תרנגולתא דאגמא שהיו מוחזקים בה בחזקת טהרה, ולבסוף חזיוה דדרסה ואכלה. ולפיכך אין עוף טהור נאכל אלא במסורת וקבלה שהוא עוף טהור והם רגילים לאוכלו.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רב נחמן לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא. פירוש, שמא הוא מין פרס ועזניה. ובשני סימנים טהור ובלבד שיכיר עורב. פירוש, אבל עוף הבא בשלשה סימנין יש לחוש לכל עשרים עופות טמאים שיש להם שלשה סימני טהרה. אמר אמימר הילכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס. א"ל רב אשי לאמימר (והא) [הא] דרב נחמן מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מאי אית לך למימר משום פרס ועזניה, פרס ועזניה ביישוב לא שכיחי. פירוש, עוף הבא בסימן אחד אין לספקו לא בעשרים עופות טמאים שיש להם שלשה סימני טהרה, ולא בעורב שיש לו שנים, כי אם בפרס ועזניה. ואע"פ שאינו בקי בהן ובשמותיהן היה מתיר אמימר, משום דפרס ועזניה ביישוב לא שכיחי. והוא דלא חזיניה דדריס ואכיל. אבל אי חזיניה דדריס ואכיל, בודאי שהוא מין פרס ועזניה, ובטלה חזקה שלא שכיחי ביישוב. אלא אמרינן אישתמיט ואתא. דכיון דדריס בעיקר הוא טמא. אבל כל זמן דלא חזיניה דדריס, מסתמא שרי, ולא חיישינן דילמא למחר וליומא [אחרא] לידרוס ואיגלאי מילתא דהוא מין פרס ועזניה. דמסתמא סמכינן אחזקה, למימר פרס ועזניה ביישוב לא שכיחי. ודלא כרב נחמן דחייש ומצריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן של פרס ועזניה.
<h2>דף סג:</h2>
תניא היה ר' מאיר אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים מן הטמאים לפיכך פרט הכתוב בטמאים למאי נפקא מינה לכדרב הונא אמר רב דאמר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. א"ר יצחק עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור התיר לי רבי בעי רבי זירא רבי חכם או רבי צייד. ת"ש דא"ר יוחנן והוא שיהא בקי בהן ובשמותיהן. אי אמרת בשלמא רבי צייד היינו דבקי בהן ובשמותיהן [שפיר]. אלא אי אמרת רבי חכם, נהי דבשמותיהן בקי, בהן מי בקי אלא ש"מ רבי חכם וצייד ש"מ. ת"ר לוקחין ביצים מכל מקום ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות. וניחוש דילמא דעוף טמא נינהו. אמר אבוה דשמואל באומר של עוף פלוני הוא וטהור הוא. ולימא של עוף טהור מצי מישתמיט, אי אמר של עוף טהור מצי מישתמיט, ואי אמר של עוף פלוני הוא לא מצי מישתמיט, והילכך לא משקר. וליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני קירבי דגים. פירוש ביצי הדגים.
<h2>דף סד.</h2>
ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגלת, ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה. פירוש, עבה ככדור ועגולה. ראשה אחד כד. עב כמו כדור. שני ראשיה חדין שני ראשיה כדין טמאה. חלמון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה. חלבון וחלמון מעורבים זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. כגון צב והלטאה דמטילי ביצים הן. ומסיק א"ר זירא סימנין לאו דאורייתא אלא למאי הלכתא אמרינהו רבנן ה"ק כל היכא דשני ראשיה חדין או שני ראשיה כדין בוודאי טמאה. אי נמי חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בוודאי טמאה. פירוש, שביצה טהורה יש לה שני סימנים, ראשה אחד חד וראשה אחד כד וחלמון מבפנים וחלבון מבחוץ. ואם חסר אחד מהם בוודאי דהיא דעוף טמא. והיכא דאיכא ראשה אחד כד וראשה אחד חד ואיכא נמי חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה. הילכך אי אמר לך של עוף פלוני וטהור סמוך עילויה. אבל מסתמא בסימנים לא תיכול, דאיכא דעורבא דדמי לדיונה. פירוש, והוא הדין שיש שאר עופות טמאים שמטילין ביצים כסימני עופות טהורים. הילכך אין לסמוך בסימנין בלבד עד שיאמר לך הגוי "של עוף פלוני וטהור הוא". וכל זה בשאר ביצים שלא הוחזקנו בהן, אבל בביצי התרנגולת מוחזקין אנו בהן, ובלי עדות הגוי מותר לקנות מהן, שאין לספקם בעוף טמא. ולנבילות ולטריפות לא חיישינן, דמילתא דלא שכיחא היא, ולא גזרו בה רבנן.
תניא אין מוכרין ביצת עוף טרפה לגוים אלא אם כן טרופה בקערה, שמא יחזור וימכרנה לישראל. לפיכך אין לוקחין מן הגוים ביצה טרופה בקערה. תניא כל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי רבי אליעזר בן יעקב, וחכמים היו מתירין כיון שיצא לאויר העולם. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דראב"י אלא היכא דיצאו לאויר העולם, אבל היכא דלא יצאו לאויר העולם אפילו רבנן מודו. ואסיקנא דלא אסירי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
<h2>דף סד:</h2>
גיעולי ביצים מותרין. פירוש, מה שמגעלת התרנגולת ומפלת ממיעיה כל זמן שלא נגמרו. והוא מלשון [איוב כ"א] שורו עיבר ולא יגעיל. ולא תימא כיון שלא נגמרו כאבר מן החי דמו, אלא שריין. והמורה [פירש] גיעולי ביצה [טמאה] שנתבשלה [עם] הטהורה [שלא נאסרו] הטהורין דמיא בעלמא הוא ולא יהיב טעמא באחרנייתא. ביצים מוזרות הנפש היפה תאכל. נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. תני ר' דרוסאי אבוה דרבי אפוטריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה כל הביצה אסורה מ"ט איסתריך בכולה. א"ר חזקיה מנין לביצת עוף טמא שהיא אסורה, ולא היא שאין בה לאו אלא איסורא בעלמא. גרסינן בתמורה בשילהי פרק כל האסורין [ל"א ע"א], רבי אליעזר אומר וולד טרפה לא ייקרב לגבי מזבח, וחכמים אומרים ייקרב. אמר רב הונא מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח שיצא מביצת טרפה שאסור, מ"ט, ביצה גופה היא ותנן ושוים בביצת טרפה שהיא אסורה. א"ל אביי אדרבה איפכא מסתברא, מודה רבי אליעזר לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר לגבי מזבח, מ"ט אימת גביל מביצה בתר דמסרחא ההיא שעתא עפרא בעלמא היא ואישתרי לה, וכי אסירא ביצה מעיקרא הוא דאסירא, דבת אכילה היא. אבל השתא אישתרי לה. ועוד הא תניא מודה ר"א לחכמים באפרוח שיצא מביצת טריפה שמותר לגבי מזבח. אמר ליה אי תניא תניא.
<h2>דף סה.</h2>
תניא רבן גמליאל אומר כל עוף דורס ואוכל בידוע שהוא טמא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שהוא טהור. פירוש, אכלל דרישא קאי, והוא דלא דריס. רבי אליעזר בר' צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא, שלש לכאן ואחת לכאן טהור. רבי שמעון בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר טמא. קולט ציפרתא נמי מיקלט קלטה, אמר אביי קולט ואוכל קאמרינן. ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופות את רובו, רבי יוסי אומר והוא ששמו חגב. פירוש, תנא דמתניתין סבר כל שיש לו ד' סימנין הוא טהור בין יש לו גבחות ובין אין לו גבחות, בין יש לו זנב ובין אין לו זנב, בין אין ראשו ארוך ובין ראשו ארוך.
<h2>דף סה:</h2>
תניא הצרצר הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר ת"ל "חגב" כל ששמו חגב. אי כל ששמו חגב [יכול] אפילו אין לו ד' סימנים הללו, ת"ל למינהו עד שיהו בו ד' סימנין הללו. מאי רובו אמר רב יהודה אמר רב רוב אורכו ואמרי לה רוב היקיפו. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב אורכו ורוב היקיפו. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדלן לאחר זמן, כגון זחל הזה מותר. רבי אלעזר בר' יוסי אומר אשר לא כרעים אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדלן לאחר זמן. מאי זחל אסקרא. כתב בהלכות גדולות, וחגבים הללו אינן טעונין שחיטה, שהרי אחר דגים הזכירם הכתוב, [ויקרא י"א] זאת תורת הבהמה כמשמעה, והעוף כמשמעו, וכל נפש החיה הרומשת במים אלו הדגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים.
<h2>דף סו.</h2>
ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד. אלו הן קשקשים הקבועים בו וסנפירים שהוא פורח בהן. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדלן לאחר זמן כגון סולתן ואפיאן. יש לו עכשיו ועתיד להשירן לאחר זמן בשעה שעולה מן הים, כגון אקונס ואטונס, מותר. [ס"ו ע"ב] תנן התם, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, דג טהור. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, דג טמא. מכדי אמאן סמכינן אקשקשין, סנפיר דכתב רחמנא למה לי א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. כתוב בלקח טוב, סימן מובהק בדגים, כל שהזנב שלו שוים שני פיצולין שלו ואין האחד ארוך יותר מחבירו הוא דג טהור. אבל אם הפיצול האחד ארוך יותר מחבירו הוא דג טמא. ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו איני יודע שלא תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו איני יודע שתאכל את שיש לו, ולמה שנאן הכתב לעבור עליהן בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה ת"ל. פירוש, הכי הוה ליה למכתב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו ומה ליה לכתוב ברישיה דקרא את זה תאכלו מכל אשר במים. אלא לרבות גם התולעים שבבורות שיחין ומערות שהן מותרין כל זמן שלא פירשו ממקום גידולן. שיכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום, מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים, מניין לרבות [בורות] שיחין ומערות (בשוחה) [ששוחה] ושותה, ת"ל תאכלו מכל אשר במים. פירוש, התיר התולעים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת. ומנין שהתיר בכלים, דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, בימים ובנחלים אי אית ליה אכול וכי לית ליה לא תיכול, אבל בכלים אע"ג דלית ליה אכול. ואימא בימים ובנחלים כי אית ליה אכול, הא בכלים אע"ג דאית ליה לא תיכול לא ס"ד דכתיב קרא אחרינא כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים שקץ הוא לכם, בימים ובנחלים הוא דכי לית ליה לא תיכול, הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. ואימא במים כלל, בימים ובנחלים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ימים ונחלים אין, חריצין ונעיצין לא. וכל שכן בורות שיחין ומערות. לא, במים חזר וכלל, והוו להו תרי כללי הסמוכין זה לזה, במים במים שתי פעמים. ואמר רבינא אמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם, ודונם בכלל ופרט וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. [ס"ז ע"א] מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים, ואיתרבו להו חריצין ונעיצין לאיסורא, ואימעיטו להו בורות שיחין ומערות להיתירא. ואימא מה הפרט מפורש מים גדילין על גבי קרקע אף כל מים גדילין על גבי קרקע, ואיתרבו להן בורות שיחין ומערות לאיסורא, ואימעיטו להו כלים להיתירא. אם כן תאכלו מכל אשר במים למה לי איזהו סתום ואיזהו מפורש פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר יש לו סתום אין לו מפורש, וחד אמר אין לו סתום ויש לו מפורש. פירוש, תרי קראי הוו, ברישא כתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים וגומר, והדר כתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגומר. קרא קמא סתום, ותנינא קורא מפורש. וחד אמר איפכא. ובגמרא מפרש טעמא.
<h2>דף סז.</h2>
אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בליליא בציבתא. פירוש אל יסנן אדם שכר בנחת. לשון שופי, על גבי קיסמים. מ"ט דילמא פריש תולעתא בציבתא והדר נפיל לכסא ולאו אדעתיה וקרינא ביה השרץ השורץ על הארץ אי הכי אפילו בחביתא נמי הא קא פריש לדופני חביתא התם היינו רבותיה. ומנא תימרא דשאני מקום רבותיה דתניא מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע ת"ל תאכלו מכל אשר במים, וניחוש דילמא פריש אדופנא דבירא אלא אמרינן היינו רבותיה. א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייעא לך ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן, טעמא דסיננן הא לא סיננן מותרין.
<h2>דף סז:</h2>
אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ. לימא מסייעא ליה דתניא השרץ השורץ על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות. ותניא אידך כל השרץ להביא את התולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, מאי לאו אידי ואידי בפירא. והא דאיתלע באיביה והא דלא איתלע באיביה. לא אידי ואידי דאיתלע באיביה, והא דאיתלע אילנא גופיה. דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים וגפנים ש"מ. ראיתי שהם סומכים בזה לבטל דברי שמואל ומתירין קישות שהתליע באיביה. ואינו נראה לי, דאע"ג דהך ברייתא דייקא דלא כשמואל, אשמואל סמכינן, ולאו אמתניתא. דאמורא ידע לה לברייתא. ואי לאו דהוה ליה קבלה או דחזא ברייתא אחריתי דכותיה לא הוה אמר לשמעתיה. ואשמעתא דאמוראי סמכינן ולאו אברייתא. ונהי דבטל בהאי דיקא סיועא דהוה בעי לסיועיה לשמואל מהא מתניתא, אבל מימרא דשמואל לא איבטילא. בעי רב יוסף פירשה ומתה מהו מקצתה מהו. לאויר העולם מהו לגב תמרה מהו לגג גרעינה מהו מתמרה לתמרה מהו, תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
אמר רב שישא בריה דרב אידי קוקני אסירי מ"ט מעלמא אתו. פירוש, תולעים הנמצאים בראשי הדגים. מתקיף לה רב אשי אם כן לישתכחן דרך בית הריעי. איכא דאמרי אמר רב שישא קוקני שריין מאי טעמא מיניה קא גבלי, אמר רב אשי פשיטא, דלא מישתכחן דרך בית הריעי. והילכתא קוקני אסירי מאי טעמא מינם ניים כוורא ועיילן באוסיה. מורנא דבישרא אסירן דכוורי שריין. פירוש, תולעים שבין עור לבשר שהשריצו בהם מחיים. אמר ליה רבינא לאימיה אבלע לי ואנא איכול. פירוש, תולעים שבדגים. איתיביה רב משרשיא בריה דרב אחא נפחא לרבינא, והתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה, אמר ליה הכי השתא, התם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אתיא שחיטה ושריא לה, והני דרנים לאו בני שחיטה נינהו, וכי קא גדלי באיסורא קא גדלי, אבל הני דדגים כי קא גדלי בהיתירא קא גדלי, דבאסיפה בעלמא נינהו. פירוש, דרנים הם תולעים שהשריצו מחיי הבהמה. ת"ר הולך על גחון זה נחש, כל לרבות השלשול ואת הדומה לדומה. הולך על ארבע, זה עקרב. כל לרבות את החפושית ואת הדומה לדומה. מרבה רגלים זה נדל, עד כל לרבות הדומה ואת הדומה לדומה.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. פירוש, העובר שבמעי הבהמה הוא ניתר בשחיטת הבהמה, כדנפקא לן מכל שבבהמה תאכלו. ואם הוציא שום אבר לחוץ, ועמד בחוץ בשעת שחיטה, כל עובר שבפנים מותר, ואותו האבר שיצא לחוץ אסור כדנפקא לן מובשר בשדה טרפה כיון שראה פני השדה הרי הוא כטרפה ואסור. ואם הוציא ידו והחזירה קודם שחיטה מותר. הוציא את ראשו הרי הוא כילוד. ואין חזרה מועלת לו להתירו. ואם יצא חי, שכלו לו חדשיו, טעון שחיטה. ואם יצא מת הרי הוא נבלה ואסור. חותך מן העובר שבמיעיה. והניחו בפנים מותר באכילה בשחיטת הבהמה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. אע"פ שהניחם שם קודם שחיטה, משום דהוו אבר מן החי. ונקט טחול וכליות, שאין הבהמה נטרפה בהן, והם אסורים ובהמה מותרת. אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ ממחיצתו נאסרה, כטרפה שאין לה תקנה. והאי דקתני והחזירו מותר, מסיק רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך. פירוש, שאם לא החזיר האבר חותך כל האבר היוצא, שדינו כאבר מן החי. ומקום החתך שאינו לא בפנים ולא בחוץ, נהי שאין בו איסור יוצא מפני שלא יצא לחוץ, מכל מקום לא קרינא ביה כל שבבהמה תאכלו, שהרי אינו בפנים. אבל אם החזיר האבר עצמו שיצא לחוץ לא מהניא ביה חזרה, דנעשה כטרפה ואין לו תקנה. אבל מקום החתך שלא יצא לחוץ הוא ניתר בחזרה, מפני שחזר להיות בתוך הבהמה. וחותך האבר שיצא בצימצום, והשאר מותר.
<h2>דף סח:</h2>
עולא א"ר יוחנן אבר עצמו מותר, אמר ליה רב יהודה לעולא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אבר עצמו אסור א"ל מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ומלינן בעינין. הכי א"ר יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצאתה חוץ ממחיצתה וחזרה אסורה חטאת היא דפרט בה רחמנא אבל כל מילי כיון דהדור שרו. פירוש, כל הנאמר בו מחיצה, כגון עובר לשחיטה, ובשר קדשי קדשים שניתנה להן מחיצות עזרה, וקדשים קלים שחומות ירושלים הן מחיצות לאכילתן, היו בכלל לאו זה. כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצאתה חוץ ממחיצותיה וחזרה שהיא אסורה, כדכתיב [ויקרא י'] בשעיר ראש חדש הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה, ודרשו חכמים פנימה היתה, שלא יצאתה חוץ ממחיצתה. הא אם יצאת היא בת שריפה ואין לה תקנה בחזרה. מיתיבי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו מה ת"ל לפי שמצינו במעשר שני ובביכורים אע"פ שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו מותרים יכול אף זה כן ת"ל טרפה. פירוש, גבי ביכורים כתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגומר עד ותרומת ידיך אלו הביכורים. בשעריך הוא דלא תיכול, אבל אם יצאו חוץ ממחיצתן וחזרו מותרין ת"ל טרפה. מאי תלמודא, אמר רבא כטרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ ממחיצתו שוב אין לו היתר. תיובתא דעולא תיובתא. ואע"ג דקיימא לן בכל דוכתא רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, בהא הלכה כרב, דהא תניא כותיה, ואיתותב רבי יוחנן. במערבא מתנו הכי רב אמר יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. מאי בינייהו איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר. פירוש, אם יצא רוב האבר לחוץ, ומיעוטו נשאר בפנים, למ"ד יש תורת לידה לאיברים נאסר אותו המיעוט, כדתנן לקמן [ס"ט ע"ב] גבי לידת הגוף יצא רובו ה"ז ייקבר. ולמ"ד אין לידה לאיברים לא נאסר אותו המיעוט שבפנים. ובהא כיון דלא איתותב רבי יוחנן הלכה כותיה.
<h2>דף סט.</h2>
איבעיא להו מהו לגמע חלבו. פירוש, בן פקועה שהוציא ידו לחוץ, ונשחטה אמו, שכולו מותר ואותו האבר אסור, אם היתה נקיבה ונתעברה וילדה, מהו לגמע חלבו. חלב דעלמא לאו כאבר החי דמי ושרי והאי נמי לא שנא או דילמא התם אית ליה תקנה לאיסוריה בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסוריה בשחיטה, ובאיסור אבר מן החי קאי אע"פ ששחטו. תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא. חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה. מנלן דכתיב כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. בהמה בבהמה, לרבות הוולד. אי נמי וכל בהמה אמר קרא, וכל שבבהמה תאכלו לרבות את הוולד. אי הכי אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אמר קרא אותה, שלימה ולא חסירה. אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תישתרי אלמה א"ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה. בעינן פרסות וליכא. קלוט במעי פרה ליתסר תנא דבי רבי ישמעאל רשב"י אומר פרסה בבהמה תאכלו.
גרסינן בנדה בפרק המפלת [נדה כ"ד ע"א] בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, רב אמר באשה אינו וולד, ובבהמה אסורה באכילה. ושמואל אמר באשה הוא וולד ואמו טמאה לידה, ובבהמה מותר באכילה בשחיטת אמו. במאי קא מיפלגי בדרב חנן בר אבא קא מיפלגי, דאמר רב חנן בר (רבה) [אבא] השסועה בריה שיש לה שני גבין ושתי שזרות. רב סבר בריה בעלמא ליכא. פירוש, שאינה יכולה לחיות, דכל יתר כנטול דמי, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמו אגמריה. פירוש, אע"ג דכתיב כל שבבהמה תאכלו, השסועה שנמצאת במעי בהמה אסורה היא. ושמואל אמר בריה בעלמא איכא. פירוש, שהיא יכולה לחיות. דודאי גוף אחד ושני ראשים אמרינן כל יתר כנטול דמי ואינו יכול לחיות. אבל שני גבין ושני שזרות ושני ראשין יכולה לחיות. וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה אבל במעי אמו שרי. רב ירמיה סבר למיעבד עובדא כשמואל אמר ליה רב נחמן מאי דעתיך, לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבת לה ימי טוהר. אלא עביד כרב, דקיימא לן הילכתא כותיה דרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא. אע"פ שפשט הלכה מוכיח דהילכתא כרב ובריה בעלמא ליכא שתהיה שסועה ויכולה לחיות. מעשה היה באלה המקומות באשה אחת שהיו לה שני גבין ושני שזרות ושני ראשים וארבע עינים וארבע ידים שני גופין מתחלקין עד מתניה, וממתניה ולמטה מתחברין ולא היו לה אלא שתי רגלים. והיתה לובשת כל גוף וגוף לעצמו עד המתנים. וכשאוכלת בראש זה אינה אוכלת בראש השני. והיו לה יותר מעשרים שנה. והיו מוליכין אותה למלך בשררה. וכיון שהיה המעשה בעולם הוברר הדבר שהלכה בזה כשמואל. ומה שאסר הבורא השסועה, בעלמא אסר, אבל במעי אמו שריא. ובאשה טמאה לידה, דוולד גמור הוא חשוב ויש לו ימי טוהר.
<h2>דף סט:</h2>
מתניתין המבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז ייקבר ונפטרה מן הבכורה. פירוש, כל כמה דלא נפיק רוביה לא קדיש בבכורה. הילכך רשאי לחתוך ראשון ראשון ולהשליכו לכלבים, אבל לחתוך ולהניח עד שיצא רובו לא. פירוש, נפיק רובו או כולו הוי קדוש וטעון קבורה. יצא רובו ה"ז ייקבר. שכבר חלה עליו קדושה, וקרינא ביה אשר יולד. ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור, בין שיצא רובו בין שיצא אבר אבר, כיון שהשלים רובו ה"ז פטר את הרחם, והבא אחריו אינו קדוש.
<h2>דף ע:</h2>
מתניתין. בהמה שמת עוברה בתוך מיעיה הושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה ובין בבהמה טהורה טהור. רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור. האשה שמת וולדה בתוך מיעיה הושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הוולד. אמרי מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו אמו לטהרו מידי נבילה. פירוש, שחיטת אמו מתירתו באכילה אע"פ שמת. ולא אמרינן נבילה הוי. ולא משתרי בשחיטה אלא במחיצת אמו, משום דהוי כחי לענין היתר אכילה. וכל שכן שתועיל לו מחיצת עמו לשווייה כחי כל זמן שאמו בחיים, שלא יטמא כנבילה. אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן אמר קרא וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור אף בהמה טמאה עוברה טהור. ורבי יוסי הגלילי מאי טעמיה דאמר קרא או נפש כי תגע בכל דבר טמא או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה אלא איזה זה זה עובר שבטמאה טמא ושבטהורה טהור.
<h2>דף עב.</h2>
האשה שמת ולדה בתוך מיעיה כול'. אמרינן בגמרא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בעובר שבמעי אשה, דר"ע סבר עובר שבמעי אשה טמא ור' ישמעאל סבר טהור; מ"ט דרבי ישמעאל, דתניא וכל אשר יגע על פני השדה, להוציא עובר שבמעי אשה דברי רבי ישמעאל. ורבי עקיבא מאי טעמיה אמר קרא הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, איזהו מת שבנפשו שבאדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ואמרינן התם דבטומאה בלועה שבמעי האדם או במעי הבהמה אינה מטמאה. וגם טהרה בלועה אינה מיטמאה, שאם בלע אדם טבעת טהורה ונכנס באהל המת לא נטמאה הטבעת. ואם בלע אדם נמי שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה, ונגעו זו בזו, אין הטמאה מטמאה את הטהורה. ומקשה והא עובר וחיה דכשתי טבעות דמו וקא מטמא עובר לחיה אמר שמואל טומאה זו אינה אלא מדרבנן ולא מדברי תורה. ולא תימא מתניתין אליבא דרבי עקיבא דאמר עובר שבמעי אשה טמא, אלא אפילו לרבי ישמעאל דאמר עובר שבמעי אשה טהור גזרו ביה רבנן טומאה. מאי טעמא אמר רב הושעיה גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור. פירוש, דהוי ליה כבר כילוד, וחיה לא ידעה. אבל רועה במעי בהמה ליכא למיגזר, דאין פרוזדור לבהמה, ומכי נפיק רישיה חזי ליה. אי הכי אשה נמי. פירוש, והיכי תנן והאשה טהורה עד שיצא הוולד. ומהדר אשה מרגשת בעצמה ותימא לה לחיה טרידא בנפשה. ומשום האי טעמא דטומאה בלועה אינה מטמאה האשה טהורה, ואין העובר מטמא אותה במשא. ודוקא במגע מטמא רבי עקיבא, משום דכתיב הנוגע במת בנפש האדם, אבל במשא לא.
מתניתין. בהמה שהיא מקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור. שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבילה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה [ע"ב ע"ב] מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את העובר. אמר להם, לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה בדבר שהוא גופה, תטהר את העובר שאינו גופה. ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה. בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה, מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה. אמרו לא אם אמרת בבהמה טמאה, שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. טול לך מה שהבאת, הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה. בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. פירוש, האבר כיון שיצא לחוץ וחתכו הרי הוא כאבר מן החי, ואבר מן החי מטמא בנבילה. והבשר טהור, שבחייה אינה מקבלת טומאה. וקודם שנשחטה כבר חתך האבר. ואם שחט את אמו ואחר כך חתכה סבר רבי מאיר דכל הבשר הוי מגע נבילה, ולא הועילה שחיטת הבהמה לעובר להוציאו מידי נבילה. וחכמים סברי אע"פ שלא הועילה לו שחיטת אמו להתירו באכילה, הועילה לו להוציאו מידי נבילה. דומיא דטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה ואין לה טומאה מדאורייתא כלל אלא מדרבנן במוקדשין. אמר להם רבי מאיר אין האבר של עובר דומה לטרפה, שהיא גוף אחד והעובר הוא גוף אחר. וגם בטרפה עצמה אני דן ולומד מבהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה מידי נבילה. אמר לו אינה דומה הטרפה לבהמה טמאה, שבהמה טמאה אין במינה שחיטה, ושחיטתה כנחירה הויא. אבל הטרפה, אע"פ שנולדה טרפה, יש במינה שחיטה. אבל עגל בן שמונה, אע"פ שיצא חי, אין במינו שחיטה, והרי הוא כמת, שחיותו אינו חיות. ואע"פ שקדם ושחטו הרי הוא מטמא כנבילה. [ע"ד ע"א] ואמרינן וטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה מנא להו לרבנן. אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] אמר קרא וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה. ואיזו זו טרפה ששחטה, שאע"פ שאינה חשובה שחיטה זו להתירה באכילה, חשובה היא לטהרה מידי נבילה.
<h2>דף עג:</h2>
תניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא את האבר ובשר המדולדלים בבהמה ובחיה ובעופות אע"פ ששחטן שהן אסורין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אין בהן אלא מצות פרישה. מדרבנן, ואינו מטמא משום אבר מן החי דאותו העירוי שהוא מעורב בבהמה עביד ליה כמחובר ומדאורייתא שרי באכילה ואין בה איסור אלא מדרבנן.
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין. השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. [קרעה] ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. פירוש, היכא דמצא בה בן שמונה אפילו חי, ובן תשעה מת, מודה רבי מאיר דאפילו חדשים ליכא, ואינו נקרא בהמה. ואיתרבי מכל שבבהמה תאכלו. וגם חלבו מותר, דלא קרינא ביה חלב בהמה. אבל דמו אסור, שלא יהא אלא דם האיברים. הילכך קורעו ומוציא את דמו, והכל מותר. אבל אם מצא בה בן תשעה חי קסבר רבי מאיר חדשים קא גרמי להיות חשוב בהמה לכל דבר, וטעון שחיטה, וחייב משום אותו ואת בנו. וגידו וחלבו נמי אסורין. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, דקסברי אויר וחדשים קא גרמי להיות חשוב בהמה. וכיון דלא נפיק לאויר העולם ניתר בשחיטת אמו, וגידו וחלבו מותר. וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף עד:</h2>
א"ר אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד. למעוטי מאי למעוטי רובעו וחורש בו. פירוש, דוקא לענין אכילה עשו אותו כאחד מאיברי הבהמה וניתר בשחיטת אמו הוא וחלבו, כדכתיב כל שבבהמה תאכלו. אבל לענין רביעה וחרישה בהמה מעליא הוי ואם גדל והרביעו כלאים או חורש בו בשור ובחמור לוקה. אמר ר"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר גם בדמו. פירוש, בבן תשעה חי שנשחטה אמו. שכמו שמתירין חכמים חלבו כך מתירין דמו. ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר חלבו אוסר בדמו. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו. פירוש, והא בן שמונה אליבא דכולי עלמא לאו בהמה הוא וחלבו מותר, ואפילו הכי תני קורעו ומוציא את דמו. וכל שכן בבן תשעה. א"ר זירא לומר שאין ענוש כרת. פירוש, האי דאמר ריש לקיש מתיר בדמו, לאו היתר גמור קאמר, אלא שאין חייבין עליו כרת, דלא חשיב דם הנפש. אבל מיהו אסור, דלא גרע מדם האיברים.
<h2>דף עה.</h2>
איתמר הטילה נפל, רבי יוחנן אמר חלבו כחלבו של בהמה אוירא קא גרים וריש לקיש אמר כחלב חיה חדשים קא גרמי. איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו במעי הבהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים קא גרמי, וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה, חדשים ואוירא קא גרמי. וקיימא לן כרבי יוחנן וכלישנא בתרא. ואע"ג דקא אמרי רבנן דשחיטת אמו מתרת אותו, לאו משום דלא מיקרי בהמה. דכיון דכלו לו חדשיו ולא מת קודם שיראה אור העולם, בהמה מעליא הוי וחלבו חלב גמור. והאי דניתר בשחיטת אמו, משום דדרשינן בהמה בבהמה תאכלו אע"פ שהוא חשוב בהמה הבורא התירו בשחיטת אמו, ועשאו כאחד מאיברי הבהמה, והתיר גם חלבו וגידו. אבל היכא דלא נשחטה הבהמה אלא ילדתו אי נמי נקרעה אמו ונמצא בה בן תשעה חי, הוי בהמה מעליא ממעי אמו, כיון שכלו לו חדשיו ולא מת קודם שיצא לאויר העולם. ואע"פ שבעת שתלשו לא היה לו אויר, חדשים בלחוד קא גרמי להיות חשוב בהמה. ובהא פליגי רבי מאיר ורבנן. דבין לרבי מאיר ובין לרבנן, כיון דכלו לו חדשיו, אע"פ שלא יצא לאויר העולם, בהמה מיקרי. אלא דרבנן דרשי בהמה בבהמה לפיכך ניתר בשחיטת אמו. ורבי מאיר לא דריש בהמה בבהמה, אלא כל שבבהמה תאכלו. ולא התיר הבורא נפל, וטעון שחיטה ככל בהמה מעליאתא. א"ר אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר. פירוש, לדברי חכמים דאמרי דבן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו ואינו צריך שחיטה. אלמא סימניו אינן סימנין, ולא יועילו לו להתירו באכילה, והוי ליה כאחד מאיברי הבהמה שהן אסורין. ולדברי רבי מאיר האוסרו בשחיטת אמו ומטעינו שחיטה, אלמא סימניו סימנין הן, שוחטו ומותר. רבא אמר אף לדברי המתיר נמי מותר ארבעה סימנים אית ליה להאי. פירוש, לא תימא כחתוכין דמו. אלא בכשירה ניתר בסימני אמו, ובטרפה ניתר בסימניו.
<h2>דף עה:</h2>
אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה דארבעה סימנין אית ליה להאי ואם מת טהר מלטמא במשא, דהועילו לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבילה. כי סליק רבי זירא אשכחיה לר' אסי דיתיב וקאמר להא שמעתא דרב חסדא א"ל יישר וכן א"ר יוחנן. רבי שמעון שזורי אומר כול'. ואמרינן ר' שמעון שזורי היינו ת"ק אמר רב כהנא הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו. פירוש, דרבנן גזרי בהפריס ורבי שמעון לא גזר. אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר באכילה מאי טעמא כל תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. אמר זעירי א"ר חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי. ולא עוד אלא בכל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו. וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות. רב אדא בר אהבה הוה ליה ההוא בן פקועה דנפל דובא עליה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה א"ל והאמר זעירא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא בכל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו. אמר ליה אנא לכי הא סבירא לי דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. אבל במילי אחריני לא. וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא.
<h2>דף עו.</h2>
מתניתין. בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שניטל צומת הגידים. נשבר העצם, אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו, ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. ובאיזו רכובה אמרו רכובה הנמכרת עם הראש. פירוש, זהו קפץ התחתון שיש בסוף השוק, שהוא עצם האמצעי, שכנגדו באדם נקרא קרסול. ולפי פתרון זה, כל מקום שנחתך בעצם האמצעי הנקרא שוק טרפה. ואינה כשירה אלא בעצם התחתון שהוא רכובה הנמכרת עם הראש. [אמר] עולא א"ר הושעיה כנגדו בגמל ניכר. פירוש, ארכובה דמתניתין היא אותה שניכרת בגמל, שהיא בראש השוק העליון, בין השוק ובין עצם הירך הנקרא קוליס. ולמעלה מן השוק, דהיינו בעצם הירך, טרפה. אבל בעצם האמצעי של שוק כשירה כל מקום שנחתך שם, חוץ מצומת הגידים שהוא למטה בסופו של שוק. אמר ליה עולא לרבה ואמרי לה לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידים. פירוש, אע"פ שהוא למטה מן הארכובה טרפה. אלא לדידך מאי שניטל צומת הגידים היא היא. פירוש, דהא לדידך צומת הגידים למעלה מן הארכובה הוא. אמר ליה ארכובה בלא צומת הגידים צומת הגידים בלא רכובה. והא נחתכו קתני. אישתיק. פירוש, נחתכו תרתי איכא רכובה וצומת הגידים. ואם איתא דמקום צומת הגידים הוא מן הארכובה ולמעלה, אמאי תני נחתכו דאיכא תרתי, עצם הארכובה וצומת הגידים. והא בשבירת הארכובה בלבד טרפה, או בניטל צומת הגידים בלבד. אלא לאו ש"מ מדקתני נחתכו דצומת הגידים לא הוי למעלה מן הארכובה. דכל השוק הוי למטה מן הארכובה. ואם נחתך השוק למעלה מצומת הגידים כשירה, דלא ייקרא אלא מן הארכובה ולמטה. ולא ייקרא מן הארכובה ולמעלה אלא בעצם הקולית. ואם ניטל צומת הגידים, אע"פ הוא מן הארכובה ולמטה, הויא טרפה.
רב פפי מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב משום רבי חייא למטה למטה מארכובה ומצומת הגידים, למעלה למעלה מן הארכובה, וכן שניטל צומת הגידים, ורכובה עצמה כדעולא. פירוש, כל עצם השוק האמצעי קורא עכשיו ארכובה. ולמעלה ממנו, דהיינו בעצם הירך, טרפה. אבל בעצם האמצעי אם נשבר כשירה, חוץ מצומת הגידים. וזה יבוא כעולא אמר ר' אושעיא. וכן הלכה. דרב יהודה גופיה, שהיה מטריף בעצם האמצעי, הרי שתק והודה לעולא. עיין בערך י"א בספר המכריע. א"ר הושעיא ומי איכא מידי דאילו מתתי פסיק לה מיתא, ומידלי פסיק לה חיה. פירוש, בכל עצם השוק כשירה, ולמטה בסוף השוק מקום צומת הגידים טרפה. אמר רב אשי טרפות קא מדמית להדדי, אין אומרים זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיית. פירוש, אם תחתוך הסימנין היא מתה, ובמקום אחר היא חיה. שלא כל האיברים שווים. יש אבר שחיות תלויה בו יותר משאר איברים. כך בשוק נמי עיקר החיות תלויה בצומת הגידים, ולא למעלה ממנו.
ואילו הן צומת הגידים. פירוש, מהיכן מתחיל צומת הגידים להיות שאם ייחתך ממנו ולמעלה ייקרא צומת הגידים, וממנו ולמטה לא ייקרא צומת הגידים וכשירה. והשתא בעי מהיכן מתחיל. ולקמן בעי עד היכן הוא תופש שאם ייחתך ממנו ולמעלה תהיה כשירה, שכבר כלה כוחו וחיותו. רבה אמר רב אסי דאגרמא ולבר. פירוש, משיוצאים הגידים מן העצם ומהלכין בבשר. שהעצם למעלה מן הפרק ערום הוא בלא בשר כשתים ושלש אצבעות. והגידים אדוקים בו. וממקום שמתפרשין, ממנו ולמעלה מתחיל. וכל מקום שהם צמותי וקשורים השלשה יחד קרוי צומת הגידים, עד מקום שמתפשטים ומתפצלים זה מזה. כדמפרש לקמן. ודוקא אותו ייקרא צומת הגידים, אחרי שיצאו מן העצם והתחילו ליכנס בבשר, שם הוא חיותו. אבל אותו שהוא אדוק על ערמומית העצם אין בו חיות, ואם ייפסק שם כשירה.
רבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגאו. פירוש, זה היה מוסיף, שגם אותו שהוא אדוק על ערמומית העצם הוי צומת הגידים. ובכל מקום שייחתך מראש סוף פרק השוק הויא טרפה. רבה בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא. פירוש, עצם קטון המחבר את הפרקים, הנקרא בלעז בשיליאו. וממנו ולמעלה הוא מתחיל השוק. ומלמעלה ממנו מתחיל צומת הגידים. שכל מקום שיחתוך שם טרפה. וזה מחמיר יותר מן הראשונים. יתיב רבי אבהו ויתיב ההוא מרבנן קמיה ויתיב וקאמר דערקומא גופיה. אמר להו רבי אבהו לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידים שאמרו היכא דפרעי טבחי. והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי דאמר דעילוי ערקומא. פירוש, ההוא מרבנן היה מחמיר יותר מכולם. שגם [צומת] הגידים שהם על גב עצם הערקומא ייקרא צומת הגידים, ואם ייחתך שם טרפה. ואמר להו רבי אבהו לא תצילו ליה, שהרבה הוא מחמיר להטריף על הערקומא גופיה. אלא אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידים שאמרו הוא היכא דפרעי טבחי. מקום שקורעין הטבחים כשמתחילים להפשיט את הבהמה. והוא מעילוי ערקומא ולעיל. והכי הילכתא דמעילוי ערקומא ולעיל טרפה. אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידים שאמרו, מקום שהגידים צומתים. פירוש, מעילוי ערקומא ולעיל הוא מתחיל.
ועד כמה. פירוש, עד היכן תופשין למעלה, שיהא ממנו ולמעלה כשר. אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה ממקום שצומתין ועד מקום שמתפשטין. פירוש, כשמתחילין להתפשט ולהתפצל בתוך הבשר מפסידין כוחן. ואם נחתכו שם כשירה. וכמה אמר אביי ארבע בטדי בתורא. פירוש, כמה תופס חיבורן ארבע אצבעות בשור. ובכל אותן ארבע בטדי הויא טרפה, ומהם ולמעלה כשרה, מערקומא מלרע וערקומא גופה כשרה. בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים, אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים, אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים, חיוורי הוו צומת הגידים לא חיוורי לא הוו צומת הגידים. מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוו חיוורי. פירוש, אם הם צלולים וחלקים כזכוכית, אע"פ שאינם לבנים הוו צומת הגידים. איכא דאמרי קיימא לן דלית הילכתא כמר בר רב אשי בהני תרתי, הא ומיפך שבועה. וסימניך הפך לבן.
<h2>דף עו:</h2>
אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא הא אזדא רוב בנין וטרפה איפסיקו תרי קטיני הא אזדא רוב מנין וטרפה מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין וכשירה איפסיקו תרי קטיני הא איכא רוב בנין וכשירה. והלכה כמר בר רב אשי, דקיימא לן בכוליה תלמודא דהוא בתרא. ולא איטרפא עד דמיפסקי תרי אלימי וחד קטינא, דאזדו רוב מנין ורוב בנין. בעופא שיתסרי הוו ואיפסיק חד מינייהו טרפה, אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאבא ואייתו לקמיה עופא ובדק ואשכח ביה חמיסר, הוה חד שאני מחבריה, נפציה ואשכחיה תרי. אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובן. פירוש, אם נפסקו רובן הויא טרפה. מאי רובן רוב כל אחד ואחד. כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי מיכדי תלתא הוו הא איכא תולתא דכל חד וחד מסייעא ליה לרב בנאי דאמר רב בנאי אמר שמואל צומת הגידים שאמרו אפילו לא נשתייר מהם אלא כחוט הסרבל כשירה. וקיימא לן הילכתא כרב באיסורי, שאם נפסקו שני חוטין ונשאר אחד טרפה אך אם היה האלימא דהוי רוב בנין. ואתיא דרב כמר בר רב אשי.
נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. פירוש והוי אבר מן החי. כדאמרן לעיל [ע"ג ע"ב] ובשר בשדה טרפה להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה בחיה ובעופות אע"פ ששחטן שהן אסורין. ואמרן לעיל דאין איסורן מן התורה אלא מדברי סופרים. אמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל אמר בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. פירוש, דשני ליה לשמואל בין נשבר ובין נחתך. דסבירא ליה לשמואל נחתך היא טרפה ואבר עצמו אסור משום אבר מן החי. אבל אם נשבר, אע"פ שאין רוב בשר קיים ואינו מעלה ארוכה, אינה טרפה. דהוי ליה אבר המדולדל. וכבר אמרן לעיל [ע"ג ע"ב] דאין שחיטה עושה ניפול. ומדאורייתא אפילו באכילה נמי שרי. שאותו העירוי שהוא מעורה קצת עושה אותו כמחובר. ואינו אסור אלא מדרבנן. ומה לי למטה מן הארכובה מה לי למעלה. שהרי גם למטה איסור אבר מן החי היא, שהוא מן התורה, ואהני ליה עירוי לשווייה כמחובר. גם למעלה נמי מהני הוא שהוא מן התורה. ואהני ליה עירוי לשומה כמחובר. ואינה טרפה עד שייחתך לגמרי. ורב סבר בודאי למטה, שאין הבהמה נטרפת מאותה המכה, חשבינן ליה כמחובר. אבל למעלה שהבהמה נטרפת בה לא חשבינן לה כמחובר, ואסור גם האבר. מתקיף לה רב נחמן ולשמואל יאמרו אבר (שחיה) ממנו מוטל באשפה והיא מותרת. שלחו מתם הילכתא כותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא. פירוש, דאיזה אבר המדולדל ביה נטהר בשחיטת אמו שאין בהמה נטרפת בו. אבל אבר שהבהמה נטרפת בו כחתוך דמי ושחיטה עושה ניפול וכאילו נחתך לגמרי קודם שחיטה דמי. ומסקינן דשמואל נמי הדר ביה לגביה דרב.
ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה כי אתא רב דימי א"ר יוחנן רוב עוביו, ואמרי לה רוב היקיפו. פירוש, רוב עוביו, שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ, אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. ורוב הקיפו הוא אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים. אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר. ואם אין רוב היקף העצם סביב השבירה קיים, אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל היקף העצם נכסה, אפילו הכי טרפה. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עוביו ורוב היקיפו. פירוש, בעינן רוב עוביו נכסה, שלא יצא רוב חלל דרך נקב הבשר, ושיהא רוב היקף הבשר שעל העצם קיים. אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר, א"ל רב נחמן לעולא ונימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני. א"ל אנו או עור או בשר תנינן. איכא דאמרי אמר עולא א"ר יוחנן עור מצטרף לבשר א"ל רב נחמן לעולא ונימא מר עור משלים לבשר לחומרא. א"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי רבי יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דרבי יוחנן ואכשריה. אמר ליה בר גוזלא קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך.
<h2>דף עז.</h2>
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטבא מיניה אתא לקמיה דאביי שהייה תלתא ריגלי א"ל רב אדא בר מתנה זיל לקמיה דרבא בריה דרב יוסף דחריפי סכיניה; אתא לקמיה אמר מיכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. איבעיא להו ניקב מהו נקלף מהו ניטל שליש התחתון מהו. פירוש, בשר החופה את רוב העצם, אם ניקב נקב קטן בלי חסרון, הוי ריעותא או לא. ואם תמצי לומר ניקב לא הוי ריעותא, אם נקלף אותו בשר מעל העצם מהו. ואם תימצי לומר נקלף בלי חסרון כשר, אם ניטל שליש התחתון של עובי הבשר בסמוך לעצם, והרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו. תא שמע דאמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר. דילמא שאני התם דקאי גרמא דידיה. כלומר, התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום, והבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור, והעור דבוק מאד יפה בעצם ומחזקו. ומכאן מוכיח שאין עור מצטרף לבשר אך אם הוא עומד חזק ומהודק על העצם.
מתניתין. השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא הנפש היפה תאכל, ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. שיליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה. כסימן וולד באשה כך סימן וולד בבהמה. פירוש, הנפש היפה תאכל, משום דכתיב כל שבבהמה תאכלו, ולא אמרינן הא בעינן פרסה או פרסות וליכא והוי ליה כמו דמות יונה שהיא אסורה. דכיון דאין שיליא בלא וולד, הוולד שהוא בעל פרסות מתיר שיליתו, ואין להם ספק שמא דמות יונה היה בה, דבתר רובא אזלינן. ואינה מיטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. פירוש, דלא חשיבא אוכל. דמסתמא לא אכלי לה. ואם חישב לאוכלה מיטמאה טומאת אוכלין, לקבל טומאה מן השרץ. אבל לא טומאת נבלות. שאין המחשבה מועלת לשווייה בשר ממש, שתטמא טומאת נבילות. דלשויה אוכלא בעלמא מהניא לה מחשבה, ולא לשוויה בשר גמור לטומאה חמורה. שיליא שיצאתה מקצתה אסורה. אסורה באכילה משום ובשר בשדה טרפה. ומשום המקצת שיצא נאסרה כולה. דכיון דקיימא לן דאין שיליא בלא וולד, חיישינן שמא באותו המיעוט היה אם רוב מיחוי הוולד או ראשו, והוי ליה כילוד. כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. פירוש, כי היכי דתנן בפרק המפלת [נדה כ"ה ע"א], שיליא בבית הבית טמא, לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד. הם הכי נמי אמרינן בהמה דאין שיליא בלא ולד, אבל אילו הוה אמרינן דיש מקצת שיליא בלא ולד לא הוה אסרינן כולה ביציאת מקצתה, משום דהוה ליה ספק ספיקא. ספק היה שם ולד וספק לא היה. ואפילו אם תימצי לומר היה, שמא לא היה אלא מיעוטו, ולא ראשו. ולא מיתסר רוב שבפנים משום מיעוט שבחוץ. אבל השתא דקים לן דאין מקצת שיליא בלא וולד, ליכא אלא חד ספיקא, דילמא הוה התם ראשו או רובו, והוה ליה כולו כילוד.
ת"ר כל שבבהמה תאכלו לרבות את השיליא, יכול אפילו יצאתה מקצתה ת"ל אותה, ולא שיצאתה מקצתה. מתניתין. המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים, ובמוקדשין תיקבר. אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי. [ע"ז ע"ב] מ"ט אמר רבא בריה דרב יימר רוב בהמות יולדות דבר קדוש בבכורה, ומיעוט יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, ומאי ניהו נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות. סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות, והוו להו זכרים מיעוטא. ובמוקדשין תיקבר. דרובא בת מיקדש היא בין זכר ובין נקבה חוץ מנדמה. אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי. פירוש, המנחשים עושים כן ואומרים כי מועיל דבר זה שלא תפיל עוד. והעושה כן עובר משום "לא תעשה כמעשיהם". [ע"ז ע"ב] אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירוש, דוקא רפואת גופו אבל לא רפואת ממונו. ושלא תפיל בהמתו רפואת ממון הויא ואסיר. ומשום הכי מקשי ליה מאילן המשיר פירותיו. ודוקא אם הוא חולה וצריך רפואה, כגון ללחוש על המכה. ומפני זה הוזכרו כל הלחשים הכתובים בתלמוד שהם משום רפואה. אבל דבר שעושין להגן עליו מן החולי הרי זה מדרכי האמורי. שהרי בתוספתא דשבת דפרק אלו דברים [האסורים] מדרכי האמורי תניא, הנותן מקל של אור וברזל תחת ראשו ה"ז מדרכי האמורי. אלמא אע"פ שכונתו לשמור גופו מן המזיקים אסור. וכל הניחושים האמורים בתלמוד "אל תעשה כך מפני כך", הנזהר בהם ואינו עושה אותם אין זה משום דרכי האמורי, דדוקא כשעושה מעשה ייקרא דרכי האמורי, אבל כשנזהר מדבר ואינו עושה שום מעשה אין זה דרכי אמורי. והכי אמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין בירושלמי [פ"ב ה"ה], א"ר אמי צריכין אנן חששין למאי דבריתא חששין. אסור למיתב פריטין בפומא, פיסתא תחות בי שיחיא, תבשילא תחות ערסא, למנעץ סכינא גו אתרוגא, סכינא גו פוגלא. א"ר יוסי בר' בין כל זיעה דנפקא מבר נשא סם המות חוץ מזיעת הפנים. ואקשינן הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דניכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא אמאי, ניחוש הוי. ומהדר כי היכי דניתוהו עליה אינשי. כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים. אמר רבינא כמאן תלינן קיבורא בדיקלא, כי האי תנא. פירוש, אשכול של תמרים. והוא סימן שמשיר פירותיו.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין כיצד השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים. קדשים בחוץ, הראשון חייב כרת, ושניהן פסולין, (והשני סופג) [ושניהם סופגים] את הארבעים. חולין בפנים, שניהן פסולין, והשני סופג את הארבעים. קדשים בפנים, הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים וחולין בחוץ, הראשון חייב כרת והשני כשר, ושניהן סופגין את הארבעים. חולין וקדשים בפנים, שניהן פסולין, והשני סופג את הארבעים. קדשים וחולין בפנים, הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. חולין בחוץ ובפנים, הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים בחוץ ובפנים, הראשון חייב כרת ושניהן פסולין ושניהן סופגין את הארבעים. חולין בפנים ובחוץ, הראשון פסול ופטור, והשני סופג את הארבעים וכשר, קדשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. פירוש, משום דבעי למיתני בחולין ובמוקדשים דילפינן להו מקרא בגמרא תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, דלא איצטריך, דהא חובת הגוף היא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
כיצד השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהן כשרים. פירוש, משום דבעי למיתנא סיפא חולין בפנים שניהן פסולין תנא רישא שניהן כשרים. והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה ולא שנא שחט את הבן תחלה, ולא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא שחטינהו תרי גברי, השני חייב כדילפינן בגמרא. קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהן פסולין ושניהם סופגים את הארבעים. פירוש, הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מכרת, דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן היום לישחט בפנים, דפסול משום מחוסר זמן, ואינו חייב משום שחוטי חוץ אלא אם כן ראוי לפנים שנאמר [ויקרא י"ז] ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ואי לא לא. ושניהם פסולים. משום דהוו קדשים שנשחטו בחוץ. ושניהן סופגים. הראשון משום לאו דשחוטי חוץ, דכתיב בהעלאה [דברים י"ב] השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. ובזבחים [ק"ז ע"א] ילפינן בהיקשא שוחט ממעלה, שם תעלה ושם תעשה, מה העלאה לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר אף שוחט לא ענש אלא אם כן הזהיר. חולין בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים. פירוש, שניהם פסולים משום חולין שנשחטו בעזרה, דילפינן להו בקידושין בפרק האיש מקדש [נ"ז ע"א]. והשני סופג משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה פטור ממלקות, שאין שם אלא אזהרת עשה, כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום. ולאו הבא מכלל עשה עשה. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. פירוש, השני סופג משום אותו ואת בנו, ופסול מפני שהוא מחוסר זמן.
חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. פירוש, דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים. וכן כל השנויין במתניתין דוקא נקט להו. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול משום מחוסר זמן. קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול והשני כשר ושניהן סופגין את הארבעים. פירוש, ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו. חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים. פירוש, ראשון משום חולין בעזרה ושני משום מחוסר זמן. והשני סופג משום אותו ואת בנו. קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. פירוש, פסול משום חולין שנשחטו בעזרה. חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. פירוש, האחד שחט בחוץ, והוא כשר ופטור. והשני בפנים, ופסול משום חולין בעזרה. וסופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת ושניהן סופגין את הארבעים. פירוש הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ (והשני משום מחוסר זמן). ושניהם סופגין את הארבעים. ראשון משום אזהרה דשחוטי חוץ, ושני משום אותו ואת בנו. חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור והשני סופג את הארבעים וכשר. פירוש, ראשון פסול משום חולין בעזרה. ופטור ממלקות, שאין שם אלא אזהרת עשה. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, וכשר לאכילה. קדשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. פירוש השני סופג משום אותו ואת בנו. ואין בו כרת דשחוטי חוץ, משום דהוי מחוסר זמן ואינו מתקבל בפנים. ובהא מתניתין קתני דין הבהמות שוות ומקומות שויין. והוא חולין בחוץ וקדשים בחוץ. חולין בפנים וקדשים בפנים. חילוק הבהמות, והמקומות שווין, והוא חולין וקדשים בחוץ, חולין וקדשים בפנים, קדשים וחולין בפנים. והדר תני חילוק המקומות, והבהמות שוות. והוא חולין בחוץ ובפנים, חולין בפנים ובחוץ, קדשים בפנים ובחוץ (ספר אחר, חולין בחוץ ובפנים, קדשים בחוץ ובפנים, חולין בפנים ובחוץ). ואכתי הוי מצי למיתני חילוק הבהמות וחילוק המקומות, והוא חולין וקדשים בחוץ ובפנים, חולין וקדשים בפנים ובחוץ, קדשים וחולין בפנים ובחוץ. ומפני שכל אלו הדינים הם כלולים בבבות של מעלה, משום הכי לא תנא להו.
<h2>דף עח:</h2>
תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות. מאי טעמייהו דרבנן דתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בנקבות בין בזכרים [וכו'] ת"ל אותו, אחד ולא שנים. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר בנו, מי שבנו כרוך אחריו. מאי ואם נפשך לומר, וכי תימא "אותו" זכר משמע הרי הוא אומר בנו. וחנניא, כתיב אותו דמשמע זכר, וכתיב "בנו" דמשמע נקבה. הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. [ע"ט ע"א] אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כחנניה. ואזדא שמואל לטעמיה דתנן רבי יהודה אומר כל הנולדין מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זה עם זה, והנולדין מן החמור אע"פ שאביהן סוס מותרין זה עם זה. פירוש ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. דכיון דשוו אהדדי, שצד סוס וצד חמור יש בשניהם שרו. בין אם תאמר חוששין לזרע האב בין אם תאמר אין חוששין לזרע האב, מין אחד הם. אבל הנולדין מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה בזה. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מידי פרדות אחת הם. מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב, והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא הוא ואידי ואידי חד מינא הוא. ומדקרי ליה שמואל לחנניה חכמים ש"מ דסבירא ליה דהילכתא כותיה. והיינו דאזדא שמואל לטעמיה. ולית הילכתא בהא כשמואל דשרי הנולדין מן הסוס עם הנולדין מן החמור. דאמרינן, אמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי לכודנייתא לדיספק עיין בהנהו דדמיין להדדי ואעיל. פירוש, עגלה שהיא למרכבת אנשים. ואמר לו "הכנס לי אותן הפרדות הדומות בסימניהן. דאמר אביי עבי קליה בר חמרא ציל קליה בר סוסיא. ואמר רב פפא רבי אודניה ורבא גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה וזוטר גנובתיה בר סוסיא. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. שהרי סומכים עליהם באיסור כלאים ואמרינן נמי בשלהי מסכת כתובות [קי"א ע"ב], יצחק שמעון ואושעיא אמרו הלכה בפרדות כרבי יהודה. אלמא ליתא לדשמואל דשרי הנולדין מן הסוס ומן החמור.
<h2>דף עט.</h2>
ואיבעיא להו מיפשיט פשיטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב, או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נפקא מינה, למישרא פרד עם האם. אי אמרת פשיטא ליה, פרד עם האם שרי. ואי אמרת מספקא ליה אסיר. ואסיקנא רב הונא בריה דרב יהושע אמר הכל מודים בפרד עם האם שאסור. מאן הכל מודים ר' יהודה, אלמא ספוקי מספקא ליה ש"מ. ואמרינן נמי ת"ר אותו ואת בנו נוהג בכוי ורבי אליעזר אומר אינו נוהג בכוי. ואסיקנא דכולי עלמא ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין לזרע האב כול'. מכל הני מוכח דאותו ואת בנו נוהג בזכרים. דאע"ג דליתה לדשמואל דפסק הלכה כחנניה, הני מילי למישרי הנולדין מן הסוס עם הנולדין מן החמור, דלא פשיטא לן דחוששין לזרע האב, אלא מספקא לן, ואזלינן לחומרא. ולגבי אותו ואת בנו נמי מספקא לן ונוהג בזכרים. עיין מה שכתבתי בערך י"ט בספר המכריע.
<h2>דף פ.</h2>
בעא מיניה אבא בריה דרב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא, הני עיזי דבאלא מה הן לגבי מזבח אמר ליה עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בשור הבר, דתנן שור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה. [תאו] מתרגמינן תור באלא, מינא דבהמה. ורבי יוסי סבר מדקא חשיב ליה לגבי חיות, כדכתיב ותאו וזמר, מינא דחיה הוא. אבל הני דיכרי דברי הכל מינא דעיזא נינהו. פירוש, כיון דשמייהו "עיזי". מתקיף לה רב אחא בר איקא ודילמא מינא דאקו או מינא דזמר הוא אמר ליה רב נחמן לרב אשי אמימר שרי תרבייהו. פירוש, עיזי דבאלא הם עזים [של] יערים שאינן בני תרבות. ואמימר דשרי תרבייהו יש לומר דבשור הבר סבירא ליה כרבי יוסי. דהשתא עיזי דבאלא שאינם מנויים עם החיות היה סובר הן חיה מפני שנקראין עיזי דבאלא, כל שכן שור הבר המנוי עם החיות. וזה שאנו קורין בופאלו בלעז, אין זה שור הבר שנחלקו בו רבי יוסי ורבנן, שזה הוא מין שור, וכשר לגבי מזבח. והוא מריא הכתוב במקרא [שמואל ב' ו'], ויזבח שור ומריא, וחלב מריאים [ישעי' א']. וכך פירש אבן עזרא [ספר אחר: בן ג'נאח] במחברת שלו שמריא הוא מין פר גדול. ומסתייעא סברא שמגדלין ממנו כל העולם כולו עדרים עדרים כשאר השוורים. הילכך ליכא מאן דפליג בזה שלא יהיה מין בהמה, שהרי רבן שמעון היה עושה הכוי מין בהמה בעבור שבית דושאי מגדלין מהם עדרים עדרים. כל שכן זה שכל העולם מגדלים אותו עדרים עדרים.
<h2>דף פא:</h2>
מתניתין. השוחט ונמצאת טרפה והשוחט לע"ז והשוחט פרת חטאת שור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו. פירוש, השוחט ונמצאת טרפה, דהויא לה שחיטה שאינה ראויה לאכילה. וכן השוחט לע"ז, שהיא אסורה באכילה. וכן השוחט פרת חטאת, דקסבר האי תנא פרה אדומה משעה שלקחו אותה לשם חטאת נאסרה בהנאה ואפילו קדם ושחט אותה, וכן שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה. וכן עגלה ערופה קסבר האי תנא משעת לקיחתה נאסרה בהנאה, ואם קדם ושחטה אסורה. רבי שמעון פוטר משום אותו ואת בנו, דקסבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה. וחכמים מחייבין, דקסברי שמה שחיטה. אבל השוחט ונתנבלה בידו בלי דעת, והנוחר והמעקר מדעת שלא שחט כלל פטור, דשחיטה אמר רחמנא וליכא. ואין הלכה כרבי שמעון, דשחיטה שאינה ראויה גבי אותו ואת בנו שמה שחיטה.
<h2>דף פב.</h2>
מתניתין. שנים שלקחו פרה ובתה מן השוק איזה שלקח ראשון ישחוט, ואם קדם השני זכה. שחט את הפרה ואחר כך שחט שני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה סומכוס אמר משום רבי מאיר סופג שמונים. איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון, אמר רב יוסף לענין דינא תנן. פירוש, לא שיש איסור בדבר אם רוצה השני לשחוט קודם, אלא לענין דינא תנן, שהן מעכבין את השני שלא ישחוט עד שישחוט הראשון קודם ויאכל בשר בו ביום, מפני שהוא קדם ליקח. ואע"ג דלא ידע השני בלקיחתו של ראשון וקנה השני על דעת לשחוט בו ביום יש לו לעכב מן הדין. שאם הוא לא ידע, בעל הבית שמכר לו ידע. ובעל הבית משעה שמכר לראשון נאסר לו לשחוט היום. דתניא בתוספתא [חולין פ"ה ה"א], הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שמתחילה לא לקח אלא (במנת) [על מנת] כן. וכיון שבעל הבית היה אסור לשחוט לא מכר ללוקח אלא כל זכות שיש לו בידו. ואם השני צריך לו בו ביום ובעל הבית לא הודיעו שכבר מכר ללוקח ראשון, הרי זה מקח טעות. תנא אם קדם השני ה"ז זריז ונשכר. זריז דקא פריש מאיסורא, ונשכר דקא אכיל בישרא. שחט את הפרה ואחר כך שחט שני בניה סופג שמונים. פירוש, על כל בן קאי בלאו. ואפילו בהתראה אחת לוקה שמונים, משום דגופין מחולקין. כדתנן בכריתות הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. שחט שני בניה ואחר כך שחט את הפרה סופג ארבעים. דאין כאן אלא לאו אחד. אמאי אותו ואת בנו אמר רחמנא ולא בנו ואותו, לא ס"ד דתניא אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין, כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים. פירוש, שנים הן מוזהרין שלא לשחוט. הא כיצד אחד שוחט את הפרה ואחד שוחט את אמה ואחד שוחט את בתה שנים האחרונים חייבים. שחטה ואת בת בתה. שהן שתיהן בהיתר. ואחר כך שחט את בתה סופג ארבעים. פירוש, אע"ג דאיכא על בת זו שני שמות, דלגבי בתה הויא בנו ואותו, ולגבי אמה הויא אותו ובנו, קסבר תנא קמא תרוייהו חד לאו הוו וחדא התראה היא וחד מעשה הוא. סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים. דקסבר סומכוס כיון דאיכא שני שמות, כגופין מחולקין דמו. אי נמי בעבור שבא הלאו עליו מכח שני גופין מאמה ומבתה.
<h2>דף פג.</h2>
מתניתין, בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט" "בתה מכרתי לשחוט". ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אינו צריך להודיעו. ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע שהדבר ידוע דשניהן שוחטין ביום אחד. פירוש, והוא הדין אם היו שני רועים, ומכר האחד האם והשני מכר הבת, ויודע שחבירו מכר האם היום, שהוא צריך להודיע חבירי מכר את האם היום. דמה לי ברועה אחד מה לי בשני רועים. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג. פירוש, בערב יום טוב האחרון של חג רוב ישראל אין קונין אלא לצורך לשחוט למחר, מפני שהוא רגל בפני עצמו, וכל ישראל מרבין בשמחה לאכול בשר. וגם מי שלא חג בכל ימות הרגל משלים חגיגתו ביום שמיני עצרת. הילכך הדבר ידוע שלמחר עתידים לשחוט. ודוקא בערב יום טוב האחרון, אבל ערב יום טוב הראשון לא, שכיון שכל ימות הרגל לפניו [לא ידוע] מי קונה לצורך מחר ומי קונה לצורך כל ימות הרגל. ולא דמי לערב ראש השנה ולערב עצרת, שאינו אלא יום אחד, והדבר ידוע שלצורך לשחוט ביום טוב קונין. אצל זה שכל ימות הרגל לפניו, וכל ימות הרגל חייב בשמחה, כדתנן בסוכה ההלל והשמחה שמונה, תלינן שהרבה מהם קונין לצורך כל ימות הרגל.
וערב יום טוב הראשון של פסח. פירוש, רוב ישראל אינם קונים אלא לצורך לשחוט היום מפני פסחים ושלמי חגיגה הבאה עם הפסח הנשחט בי"ד. ואלולי טעם זה לא היינו יכולין לומר שלצורך היום הם קונין. שכיון שכל ימי שבעת ימי החג המצות לפניו היינו תולין לומר כי לצורך כל ימות החג קונין כדפרישית לעיל. אלא משום פסחים וחגיגת י"ד הדבר ידוע שהיום ישחטו. ובערב יום השביעי של פסח אע"פ שהוא מקרא קודש אינו צריך להודיע, שכיון שאינו רגל בפני עצמו יש לומר מי קונה לצורך לשחוט היום ומי קונה לצורך לשחוט למחר. ורבי יוסי הגלילי מוסיף אף ערב יום הכיפורים, שהכל מרבין לאכול בשר, מפני שמחר יתענו, ועוד שמצוה לאכול יפה בערב יום הכיפורים. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח. שביום אחד מוכר את שניהם. אבל אם היום מכר את האחד מותר למכור השני למחר ואינו צריך להודיע, שיש לומר זה שחט היום וזה ישחוט למחר.
מתניתין. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר אחד כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר. פירוש, בארבעה פרקים אלו שכל העולם קונים בשר כופין את הטבח שישחוט בעל כרחו, אע"פ שהשור שוה אלף דינר והלוקח לא קנה אלא בדינר בשר והקדים ונתן לו את הדינר, שוחט את השור. ולא מצי למימר "וכי בשביל דינר אחד אשחוט שור זה ששוה אלף דינר ושמא לא יקנו אותו ונמצאתי מפסיד הרבה". דאמרינן ליה "היום כל ישראל קונים בשר ואי אפשר שלא תמכור אותו". לפיכך אם מת השור מת ללוקח, דקם ליה ברשותיה. ומקשה, והא לא משך ואסיקנא א"ר אלעזר א"ר יוחנן בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה דא"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, שאין כופין אותו לשחוט, דמעות אינן קונות בלא משיכה. לפיכך אם מת מת למוכר ומחזיר לו המעות, שלא קנו לו מעותיו.
מתניתין. יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. פירוש, שאם שחט הראשון בלילה אל ישחוט השני ביום, שהיום הולך אחר לילה שעבר. אבל אם שחט האחד ביום, מותר לשחוט השני בלילה הבא, שאין הלילה הולך אחר יום שעבר. ת"ר את זו דרש רבי שמעון בן זומא לפי שכל הענין כולו. של מעלה ושל מטה. אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום, יכול אף זה כן, נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. פירוש, בקדשים כתיב [ויקרא ז'] ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, אלמא יום שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר. תניא בסיפרא [תו"כ אמור פ"ח] ושור ולא חיה, והלא דין הוא, ומה בהמה שאינה במצות כיסוי הדם הרי היא במצות אותו ואת בנו, חיה שהיא במצות כיסוי הדם אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו. ת"ל שור ולא חיה, שה ולא עוף. והלא דין הוא, ומה בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות אותו ואת בנו, עוף שהוא באם על הבנים אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו. תלמוד לומר שה ולא עוף.
<h2>דף פג:</h2>
כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו. פירוש, משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו. ומוקדשים הן חטאת העוף ועולת העוף. במזומן ובשאינו מזומן. משום דבעי למיתני לקמן [קל"ח ע"ב] גבי שילוח הקן ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן תנא הכא במזומן ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי. שהוא ספק חיה ספק בהמה. ואין שוחטין אותו ביום טוב. דילמא בעי כיסוי, ואין כיסויו שהוא ספק דוחה יום טוב. א"ר זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר, מלמד שצריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה. פירוש, אם היה כותב וכסהו עפר היה משמע עפר מלמעלה ולא מלמטה. השתא דכתיב בעפר משמע שיהא בתוך העפר, שישים עפר תיחוח למטה, ולא ישחוט על גבי קרקע קשה.
<h2>דף פד.</h2>
ת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד, ניצודין ועומדין מנין כגון אווזים ותרנגולים ת"ל ציד מ"מ א"כ מה ת"ל אשר יצוד לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. ת"ר כי ירחיב י"י אלהיך את גבולך וגומר לימדתך תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. יכול יקח מן השוק ויאכל, ת"ל מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך מכאן א"ר אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח ללפסו ליטרא ירק, עשרה מנה, יקח ללפסו ליטרא דגים. מאה מנה, יקח ללפסו ליטרא בשר. אלף מנה, ישפתו לו קדרה בכל יום. ואינך אימת מערב שבת לערב שבת.
<h2>דף פד:</h2>
דרש רב עינא אפיתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אמר להו רבא לישמט לאימוריה מיניה. פירוש, יסלקו המתורגמן המשמיע דבריו לרבים מלפניו, שאינו דורש יפה. שאע"פ שברשות שחט אין מכסין דמו בשבת, אלא למוצאי שבת (ו)מכסין אותו.
<h2>דף פה.</h2>
מתניתין. השוחט ונמצאת טרפה והשוחט לע"ז והשוחט חולין לפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלים רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה ר' דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. למימרא דיחיד ורבים הלכה כרבים. מאי טעמא באותו ואת בנו ראה דבריו של רבי מאיר. דגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, מה להלן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ודברי רבי שמעון בכיסוי הדם, דכתיב אשר יאכל, אינו בר כיסוי אלא הראוי לאכילה.
<h2>דף פה:</h2>
ר' חייא נפל יאניכא [ס"א, אניכא] בכיתניה. פירוש, תולעת שהיה משחית פשתנו. אתא לקמיה דרבי אמר ליה זיל שקול ואייתי עוף ושחוט על בוביתא דמיא, דמורח ריחא דדמא ופריש. פירוש, שחוט העוף על הביב שהפשתן שם במי המשרה. ויריח התולעת ריח דם העוף, ויברח מפני שהוא שונא דם העוף. והיכי עביד הכי והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות, כיצד יעשה נוחרו או עוקרו כי אתא רב דימי אמר צא טרוף א"ל. כר"ש דפטר בשוחט את הטרפה, ורבי ראה דבריו בכיסוי הדם. כי אתא רבין אמר צא נחור אמר ליה.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם. בינם לבין עצמם רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרים. ומודים שאם שחטו שאינם סופגין את הארבעים. פירוש, אין סופגין את הארבעים, דהויא התראת ספק, שמא ניבלו את שחיטתן. ואמרינן, ורבנן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי [שנא] סיפא דפליגי. ואסיקנא דרבנן ארישא נמי פליגי, ונטרי ליה לרבי מאיר עד דמסיק ליה למילתיה והדר פליגי עליה. בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מאי טעמיה א"ר יעקב א"ר יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה. מאי טעמא א"ר אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. ואיכא נמי חזקה דאיסורא גבי בהמה כדרב הונא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. הורה רבי כרבי מאיר והורה ר' כחכמים. איבעיא להו הי מינייהו בתרייתא דניסמוך עלה תא שמע דשלח רבי אלעזר לגולה הורה רבי כרבי מאיר. אטו כרבנן נמי לא אורי אלא ש"מ כרבי מאיר (דבתרייתא) [בבתרייתא]. וכן הלכה דשחיטתן בלא אחרים רואים אותם נבילה היא ואין דמן טעון כיסוי. ולענין אותו ואת בנו מותר לשחוט אחריהן.
<h2>דף פו:</h2>
מתניתין. שחט מאה חיה במקום אחד כיסוי אחד לכולם, מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט עוף. שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות, כיסהו ונתגלה פטור מלכסות. כיסהו הרוח חייב לכסות. ת"ר חיה כל חיה במשמע בין מרובה בין מועטת, עוף כל עוף במשמע בין מרובה בין מועט, מכאן אמרו שחט מאה חיה במקום אחד, כיסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט העוף ויכסה שנאמר חיה או עוף. ורבנן האי או מיבעי ליה לחלק. וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. א"ר חנינא מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו צריך אלא אחת. פירוש, ברכת השחיטה, אע"פ שהפסיק בכיסוי ובירך על הכיסוי. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מדרב ברונא ורב חננאל דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודה וקאי עילוייהו רב ייבא סבא אמרי הב ניבריך והדר אמרי הב נשתי אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ניברוך איתסר לכו למשתי. א"ל התם מישתא וברוכי אי אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסי בחדא ידיה. ודוקא ברכת השחיטה אינו צריך לחזור ולברך מפני שכשבירך ברכה ראשונה היו כולן לפניו, ואותה ברכה פוטרת את כולן. ואע"פ שכיסה בנתים, הכיסוי לא הוי הפסקה, [כדאמרינן] כי אפשר דשחיט בחדא ידיה ומכסה בחדא ידיה. אבל ברכת הכיסוי צריך לחזור ולברך ולא ייפטר בברכה ראשונה, שאותה הברכה לא נעשית אלא על הדם שלפניו ולא על הדם העתיד לבוא, אבל ברכת השחיטה היא נעשית על מה שעתיד לשחוט. ואם שח בין שחיטה לשחיטה או בין ברכת השחיטה לשחיטה בדברים שאינם צרכי שחיטה חייב לחזור ולברך, שהשיחה היא מבטלת את הברכה אך אם שח מעניני שחיטה, כגון "הבא עוד ואשחוט" וכיוצא בו. עיין בערך ס"ו בספר המכריע.
<h2>דף פז.</h2>
שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. ת"ר ושפך וכיסה, מי ששפך הוא יכסה. ומנין שאם שחט ולא כיסה וראהו אחר שחייב לכסות ת"ל ואומר לבני ישראל מצוה על כל ישראל. תניא אידך ושפך וכיסה במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו; תניא אידך ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכיסה וחייבו רשב"ג ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ לברכת המזון. אי אמרת שכר מצוה, חדא היא. ואי אמרת שכר ברכה ארבעה הוין. פירוש, כגון שבני המסיבה הזמינו אחד לברכת המזון או שהיה גדול שבכולן או שהיה כהן, וקדם אחד ובירך. וגם המחציף לפני הציבור שהזמינו אחד לעבור לפני התיבה והחציף אחר וקדם, שנותן לו על כל ברכה וברכה עשרה זהובים, ואע"פ שברכות התפלה הן מדרבנן. דהא ברכת הטוב והמטיב דרבנן היא וביבנה תיקנוה, וכך היא חשובה כשאר ברכות. ואסיקנא דההוא מינא דסעד אצל רבי [לאחר] שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל א"ל כוס של ברכה אני שותה, יצאה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים. כיסהו ונתגלה פטור מלכסות, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ומאי שנא מהשב דאמר מר אפילו מאה פעמים במשמע. פירוש, ותשיבם אתא לדרשא אחרינא, כדאמרינן באלו מציאות [ב"מ ל"א ע"א]. א"ל התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא. פירוש, אי הוה כתיב וכיסה הוה משמע אפילו טובא זימני, השתא דכתיב וכיסהו משמע מיעוטא, כיסוי אחד ולא יותר.
כיסהו הרוח חייב לכסותו. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. וכי חזר ונתגלה מאי הוי, נימא הואיל ואידחי אידחי, אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ומאי שנא מהא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות, א"ר זירא התם בשרישומו ניכר. אבל כיסוי הרוח אין רישומו ניכר. ומשום הכי פטור מלכסות. תניא בתוספתא בפרק בהמה המקשה לילד [פ"ו ה"ב], השוחט לרפואה לאכילת גוים לאכילת כלבים חייב לכסות, הנוחר והמעקר והשוחט ונתנבלה בידו ושחיטת נכרי פטור מלכסות. השוחט בשבת וביום הכיפורים אע"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשיכה אם היה הדם קיים חייב לכסות. השוחט בספינה והגיע ליבשה אם היה הדם קיים חייב לכסות אע"פ שאמרו לא ישחוט בספינה אלא אם כן יש לו עפר. השוחט וצריך לדם לא ישחוט כדרך השוחטים, אלא כיצד עושה נוחרו או מולקו. השוחט והקריש הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי הדם להקרש. השוחט ובלעתו הארץ פטור, כיסתו הרוח חייב לכסות. ונראה לי דחייב גרסינן גבי בלעתו הארץ, כדגרסינן בגמרא ומוקמינן לה בשרישומו ניכר.
מתניתין. דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאילו הן מים. פירוש דם החיה, דם הקיז של חיות ועופות חיין. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם. וקיימא לן שאין הלכה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, אלא כרבנן דאמרי מין במינו בטיל כמו מין בשאינו מינו, חוץ מטבל ויין נסך, כדפסיק רבי יוחנן בשלהי ע"ז [ע"ג ע"ב].
<h2>דף פז:</h2>
מתניתין. דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות. קיימא לן כל מקום שא"ר יהודה "אימתי" אינו אלא לפרש דברי ת"ק.
<h2>דף פח.</h2>
ת"ר את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות, מכאן אמרו דם הניתז ושעל אגפים חייב לכסות, ארשב"ג בד"א שלא כיסה דם הנפש אבל כיסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קמיפלגי תנא דברייתא סבר דמו כל דמו רבי יהודה דהוא ת"ק דמתניתין סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו המיוחד. וקיימא לן כתנא דמתניתין, וכדפירשה רבי יהודה דסמה לברייתא מקמי מתניתין, וליתה נמי לדרשב"ג.
מתניתין. במה מכסין ובמה אין מכסין, מכסין בזבל דק ובחול דק ובסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה בזמן שכתשם, אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבינה ובמגופה בזמן שלא כתשם. ולא יכסה עליו את הכלי. כלל ארשב"ג דבר שמגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. פירוש חרסית, שחיקת חרסים. היכי דמי חול דק אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שאין היוצר צריך לכותשו. ת"ר וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכסה עליו את הכלי, ת"ל בעפר. ואין לי אלא בעפר, מנין לרבות זבל דק וחול דק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים ונעורת פשתן דקה ונסורת של חרשים דקה ולבינה וסיד ומגופה שכתשה ת"ל וכסהו, יכול שאני מרבה אף חול גס וזבל גס ושחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופה שלא כתשם וקמח וסובין ומורסן, ת"ל בעפר. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. פירוש, טחינת העצים כגון נסורת של חרשים דקה חשיבא ליה מין עפר. אבל טחינת הפירות כגון קמח וסובין לא חשיבא ליה מין עפר. ובקינמון טחון אדם יכול לכסות, שהוא טחינת עצים. אבל בפילפל טחון אין אדם יכול לכסות דהוי טחינת פירות. תניא בתוספתא דחולין [פ"ו ה"ב] אין מכסין לא בתבן ולא בקש. דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. פירוש, שיהא עפר הראוי לזריעה, שזורעין בו תבואה ומצמיח, אבל אם אינו ראוי לזריעה אע"פ שהוא מגדל עשבים אין מכסין בו. אמר רבא האי בורכא. פירוש, דבר יתר הוא זה, דבמתניתין לא תנן אלא כל דבר שמגדל צמחים, ואפילו עשבים בעלמא. א"ל רנב"י לרבא מאי בורכא אנא אמרתה ניהליה ומהא מתניתא אמרתה ניהליה היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טלית ומכסה בה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה. אלמא עפר המדבר, אע"פ שמגדל עשבים, כיון שאינו ראוי לזריעה, כדכתיב [במדבר כ'] לא מקום זרע, אין ראוי לכסות בו. בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינרי זהב מנלן אר"ז דכתיב ועפרות זהב לו. פירוש, שחיקת כלי מתכות. אע"ג דמוכח בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ג ע"ב] שמגדלת צמחים, מיהו אין זורעין בה ומצמחת את הזרעים. ואי לאו דאיקריה הזהב עפר לא היינו מכסין בו. וכן נמי באפר אע"פ שאין זורעין בו, כיון דאיקרי עפר מכסין בו. ת"ר ב"ש אומרים אין מכסין אלא בעפר וב"ה אומרים מצינו אפר שנקרא עפר שנאמר מעפר שריפת החטאת. וב"ש אומרים "עפר שריפה" איקרי "עפר" סתמא לא איקרי. וקיימא לן כבית הלל. תניא הוסיפו עליהן השחור והכוחל וניקרת פסולין וי"א אף הזרנין. פירוש שחור, פחמים כתושים. נקרת פסולין, עפר שמנקרים מן הריחים. אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. א"ר אילעא אין העולם מתקיים אלא במי שבולם פיו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה. א"ר אבהו אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כאין שנאמר ומתחת זרועות עולם.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין, ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, ונוהג בשליל רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב. [צ' ע"ב] מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת שהדעת מכרעת שהיא של ימין. והילכתא כתנא קמא דמתניתין דתנן נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל.
<h2>דף צא.</h2>
תניא שומנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידים הם, פנימי הסמוך לעצם חייבין עליו, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. אמר ליה אביי לרב יוסף והא קא חזינן דאית ליה אית ליה ולא עגיל. פירוש, לא עגיל הבשר סביב העצם, ואינו דומה לכף, כלומר בשר עגול וגבוה קרוי כף. כדאמרינן בנדה [מ"ז ע"א] עד שיתמעך הכף, גבי סימני בגרות.
<h2>דף צב:</h2>
ונוהג בשליל אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל. דמאי דתני במתניתין וחלבו מותר, דברי הכל היא, ולאו רבי יהודה בלחוד קאמר לה. חלבו דמאי אי חלבו דשליל והא מיפלג פליגי דתנן ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר רבי אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך רבי מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו. פירוש, דפליגי לענין שחיטה בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א]. ודוקא בבן תשעה חי אסר רבי מאיר, אבל בבן תשעה מת או בן שמונה חי אפילו ר' מאיר מודה שחלבו וגידו מותרין. והלכה כרבי יהודה שאפילו בן תשעה חי חלבו וגידו מותר כיון שהוא ניתר בשחיטת אמו ורחמנא אמר כל שבבהמה תאכלו. ואלא חלבו דגיד, והא מיפלג פליגי, דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שומנו מעיקרו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר גוממו עם השופי. פירוש חלב של גיד הנשה של כל בהמה, וקאמר רבי יהודה שאין צריך לחטט אחריו, אלא חותך הנראה על השופי, אבל עיקרו ושרשו מותרין. לעולם חלבו דגיד ומודה שמואל שאסור לרבי מאיר מדרבנן דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב גיד הנשה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו. פירוש, גידים דקים ההולכים לאורך הירך בתוך הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי, הם אסורים לפי שהם רכים ונותנים טעם. אבל גיד עצמו שהוא בראש השופי קשה הוא ועץ בעלמא הוא. עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. אמר רב ששת אמר רב אסי חוטין שבחלב אסורים. כגון חוטי הכסלים. ואין לוקין עליהם. דחלב אמר רחמנא ולא חוטין. חוטין שבכוליא אסורין ואין חייבין עליהן. לובן כוליא רבי ורבי חייא חד אסר וחד שרי. פירוש, לא על הבשר הלבן שבתוך הכוליא קאמר, שאותו הלובן בשר גמור הוא, ומחובר יפה עם בשר הכוליא, ואין שום קרום מפסיק ביניהם, ולמה ייאסר, ולא קאמר אלא על החלב שהוא אדוק בראש החוט שהכוליא תלויה בו והחוט מתפצל ונכנס בתוך הכוליא להרבה פיצולין. ואתה מוצא חלב באותן פיצולים. ובאותו החלב פליגי, שזה אוסר כל מה שהוא נכנס בתוך הכוליא, וצריך לקרוע כל הכוליא ולסלקו. וזהו מה שאומר, רבה ממרטט ליה ורבי יוחנן ממרטט ליה רב אסי גייס ליה. פירוש, היה חותכו למעלה כנגד פי הכוליא, ולא היה נוטל למה שבפנים. אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר רבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר, אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים, הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. וכך הלכה והמסלק בשר הלבן שבתוך הכוליא, בטעות מסלק אותו. ואם תאמר, וכי דרך התלמוד לקרוא חלב לובן. הן, דהא אמרינן בסמוך חיורא דתותי מתני.
<h2>דף צג.</h2>
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופהו מותר, שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים. פירוש, תחת הכליות נראה בגובה הכסלים, ואחר כך נבלע תחת בשר אדום דק, ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים, ומה שהבשר חופהו מותר. איני והאמר ר' אבה אמר רב יהודה אמר שמואל האי חיוורא דתותי מתני אסיר. פירוש, זהו עליונו וגובהו של אותו חלב קודם שיכסהו הבשר. ואותו גובה מתכסה במתנים. שהמתנים שוכבין עליו. וכשהטבח מפריש המתנים נראה אותו החלב. אמר אביי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. פירוש, כשהיא הולכת האיברים נעים, והמתנים פעמים שהן נמשכין כלפי למעלה, והכסלים נמשכים כלפי למטה ואין החלב נכסה בהם. וא"ר אבה אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הקרב. וא"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל האי תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הכסלים. פירוש, עצם קטן הוא, ומונח על עצם שקורין הנק"א, ומחובר לקצות האליה מלמעלה. ועליו יש חלב. והוא בראש הכסלים. וא"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטין שביד אסורין, א"ל רב ספרא מי אמר רחמנא לא תיכול בישרא. פירוש, שסבר רב ספרא שבשר החוטין אסור לאכול כמו חוטי החלב. אמר ליה רבי אבא משה מי אמר רחמנא אכול דמה אלא חתכינהו ומלחינהו ואפילו לקדרה שרו. פירוש, שאיני אוסר בשר החוטין כי אם דמן, ואע"פ שכל דם האיברים שלא פירש שרי, זה שהוא כנוס בתוך החוט אסור וצריך להוציאו.
אמר רב יהודה ריש מיעיא באמתא בעי גרירה, וזהו חלב שעל הדקין. כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר החלב שעליהן באורך אמה. וזהו חלב שעל הדקין. שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא באלו טרפות [מ"ט ע"ב]. ואמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. פירוש, הן הן חוטי הכסלים וראשיהן מחוברין בעוקץ. חמשה חוטי אית בהו בכפלי. הן הן חוטין שבעוקץ. תלתא מימינא ותרתי משמאלא. תלתא מיפצלי לתרי תרי, ותרי מיפצלי לתלתא תלתא. למאי נפקא מינה. דמיבעי למישלפינהו כד אינון חמימי. ואי לא, צריך לחטוטי בתרייהו. אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא. פירוש, בחוטי הדקין מיירי לבד ממזרקי הצואר. דטחלי ודכפלי ודכוליאתא משום תרבא ודלועא משום דמא. פירוש, חוטין שבכתף וחוטין שבלחיים. למאי נפקא מינה הנך דמשום דמא אי חתיך להו ומלח להו שפיר דמי, והנך דמשום תרבא לית להו תקנה עד דשליף מישלף. ואי קשיא והא אביי ורב יהודה אמרו לעיל חלב שהבשר חופה אותו מותר, והיאך אסרו חוטין שבכסלים שהם נבלעים בבשר, וחוטי דטחלא נמי שהוא מובלע ומכוסה בתוך הטחול. יש לומר שחוט הטחול אינו אסור אלא מה שבחוץ, אבל הנבלע בתוך הטחול מותר. וכן נמי חוטי הכליות. וחוטי הכסלים נמי יש לומר שאינן מכוסין בבשר אלא תחת הקרום שהוא אסור משום חלב, והן אדוקין בבשר ולא מכוסין תחתיו ומשום הכי הן אסורין. אי נמי יש לומר דוקא גבי חלב אמרינן שאם הבשר חופה אותו מותר, שאיסורו מן התורה, ושעל הכסלים ושעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים והכליות. אבל החוטין שאינן אסורין אלא מדרבנן, בכל טצדקי דהוו אסורין.
אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשה קרמי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דטחלי ודכוליאתא משום תרבא, דביעי ודמוקרי משום דמא. פירוש, הקליפה שעל ביצי הזכר ושעל המוח. רב יהודה בר הושעיה הוה קליף ליה טחלא ללוי בריה דרב הונא בר חייא חזייה דהוה גיים ליה מלעיל אמר ליה [חות ביה טפי], חותכיה ותקלף כל הטחול. אתא אבוה אשכחיה אמר ליה לא צריכת הכי אמר אבוה דאמך דאמר משמיה דרב, ומנו רב ירמיה בר אבא, לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד. איני והאמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו. היכי דמי אילימא שעל הדד אמאי אין חייבין עליו. והאמר רב אשי החלב שעל הקרב דבוק בו. אלא לאו דכוליה. אמר ליה אי תניא תניא. אמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין לוקין עליו ושעל הכוליא אסור ואין לוקין עליו. והתניא בין שעל הטחול בין שעל הכליות אסור ולוקין עליו טחול אטחול לא קשיא הא כנגד הדד והא שלא כנגד הדד. כוליא אכוליא נמי לא קשיא, הא בעלאי הא בתתאי. פירוש, שני קרומים יש עליו על הכוליא העליון הוא סמוך לחלב שעל הכליות ולוקין עליו. ולמטה ממנו יש קרום דק שהוא אדוק על הכליות ואין לוקין עליו.
<h2>דף צג:</h2>
ביעי חשילתא. פירו' שממעכין ביצי הזכר ומניחן במקומן כדי שלא יזריע. רב ורב אסי חד אסר וחד שרי. מאן דאסר סבר מדלא בריין אבר מן החי נינהו. ומאן דשרי סבר מדלא מסרחן חיותא אית בהו. ואידך האי דלא מסרחן משום דלא שליט בהו אוירא. ואידך האי דלא בריין, כחישותא הוא דנקיטא להו. א"ל רבי יוחנן לרבי שמעון בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול מינייהו שנאמר אל תטוש תורת אמך. ובבבל נהגו בהן איסור. אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה, מכאן ואילך אי מזרען אסורי, ואי לא מזרען שרו. מנא ידעינן אי אית בהו שורייקי סומקי אסירי ואי לא שרו. אומצא ביעי ומזירקי פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא, בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והילכתא כרב אחא לקולא.
האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה, ואפילו לקדרה שפיר דמי. תלייה בשיפודא מידב דייב. פירוש המורה, תלייה בשפודא בתוך התנור בלא חתיכה ומליחה, אלא כדי מליחת צלי דבר מועט. ואינו נראה לי שיהא צריך בשר צלי מליחה כלל, דהא בשר חי שדמו בתוכו ולא יצא ממנו כלל מותר לאוכלו בלא מליחה, כדפרישית בפירקא קמא [י"ד ע"א], כל שכן בשר צלי שכל דמו יוצא וזב על הגחלים, שאינו צריך מליחה אלא לקדירה, שהדם יוצא מן הבשר וחוזר ונבלע בו וכיון שפירש בודאי אסור. אבל לצלי, כיון שהדם יוצא מן הבשר שוב אינו חוזר ונבלע בו, מותר בלא מליחה. ולא היה אוסר רבינא אלא אנחיה אגומרי, משום דקסבר מיצמת צמתי ליה ומפעפע הדם עליו חוזר ונבלע בו, והוי כעין קדירה. אבל בשפודא, כיון דדייב דמא לא בעי שום מליחה. ותדע דהכי הוא, דהא רישא בכבשא מה מליחה תוכל לעשות בו, שכל הראש הוא שלם ולא נתנחה. אלא לאו ש"מ אין צריך מליחה לצלי כלל כלל. שכל דם היוצא ממנו שוב אינו חוזר ונבלע בו. אבל אם אין הדם יכול לצאת, כגון דלא אותביה לא אבית שחיטתיה ולא אנחיריה, אסור. שאע"פ שלא פירש הדם לחוץ, כיון שנעקר ממקומו פירש הוי ואסור באכילה. אבל כל זמן שהדם יוצא ונופל על האש אין בו שום נידנוד עבירה, ובלא מליחה שרי. וכך מצאתי בתשובות רב נטרונאי גאון זצו"ל, וששאלתם דוכתא דלא שכיחא מילחא כלל אסור לבשל, ליכלון צלי אי נמי צלי קדר. יצלו אותו עד שיזוב דמו, ואחר כך יבשלוהו בקדירה. אבל לחלוט אי אפשר ואין אנו מתירין את ישראל לחלוט, שאין הכל בקיאים בחליטה, ומתייראים אנו שלא יבואו לידי אכילת דם. אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישב שייבי ליה, וחד אמר מיצמת צמתי ליה. והילכתא מישב שייבי ליה, וכן ביעי ומזירקי. רישא בכבשא. פירוש, לצלותו. אותביה אבית השחיטה מידב דייב אצדדין מיקוא קוי ואסור, אנחיריה אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר.
איתמר טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר בכשעורה ורבי יוחנן אמר בכזית. אמר רב פפא ולא פליגי, כאן לעברו וכאן להלקותו. אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד, כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות. והילכתא לעברו בכשעורה להלקותו בכזית. אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב. פירוש, רבי מאיר סבר גיד הנשה צריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא וגם שומנו אסור וחותכו מעיקרו. והילכך כיון דטריחא ליה מילתא לחטט אחריו אין הטבחים נאמנין עליו, אלא הקונה מהן צריך לבדוק אחריו. וחכמים אומרים גוממו עם השופי ודי לו. והילכך נאמנים עליו, דליכא ביה טירחא יתירא. א"ר חייא בר אבא חזרו לומר אין נאמנין. פירוש, כרבי מאיר דמצריך לחטט אחריו. אמר רב נחמן ובזמן הזה נאמנין איכשור דרי מעיקרא סברוה כרבי יהודה. דאמר לא בעי חטיטה. והדר סברוה כרבי מאיר. המצריך חטיטה, וכמה דהוו דכירי לה לדרבי יהודה לא מהימני. השתא דאנשייה לדרבי יהודה מהימני. ש"מ דהלכה כרבי מאיר דאמר צריך לחטט אחריו.
מתניתין. שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר יקיים בו מצות נטילה. האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים. אכלו ואין בו כזית חייב. רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית. אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים, רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. פירוש, שולח אדם לנכרי ירך שלימה שגיד הנשה בתוכה, ולא חיישינן שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל מפני שמקומו ניכר, ויודע הישראל שלא ניטל ממנה גיד הנשה. ודוקא שלימה, אבל חתוכה לא, עד שיטול ממנה גידה, גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, וסבור אותו ישראל שניטל גידה.
<h2>דף צד.</h2>
אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. והיכא דאיהו קא מטעי נפשיה שפיר דמי, כי האי דמר זוטרא בריה דרב נחמן הוה אזיל למחוזא ורבא ורב ספרא הוו אתו לסיכרא. סבר לאפיה דידיה נפקו אמר להו אמאי איצטעור רבנן כולי האי א"ל רב ספרא אנן לא ידעינן דקא אתי מר, דאי הוה ידעינן טפי הוה נפקינן, השתא מיהא לדעתין קא אזלינן. א"ל רבא מ"ט א"ל מר הכי דאחלישתיה לדעתיה א"ל והא מטעינן ליה. א"ל איהו הוא דקא מטעי נפשיה. תניא היה רבי מאיר אומר לא יסרב אדם בחבירו שיסעוד אצלו ויודע שאינו סועד, ואל ירבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל, ואל יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו, ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקם. ואם בשביל כבודו מותר. ת"ר לא ילך אדם לאבל ובידו לגין המתקשקש, ולא ימלאנו מים, מפני שמתעהו. ואם יש שם חבר עיר מותר. פירוש יש שם קצת בני אדם ומתכוין לכבדו בפניהם. ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בחזקת של חיה שחוטה מפני שני דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה. פירוש, שמא מחמת נשיכת נחש מתה, והארס נבלע בעור. ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה. ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה וזימן עליה אורחים ונכנס ומצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ואין האורחים רשאים ליתן לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורת ולא היה לו ליתן לפניהם אלא כשלש ביצים. בא בנו של בעל הבית ועמד בפניהם. נטל אחד מהם חלקו ונתן לו, וכן שני וכן שלישי. בא אביו ומצאו שעוזק אחת בפיו ושתים בידו. נטלו וחבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו כך עלתה לראש הגג ונפלה ומתה. אף הוא עלה לראש הגג ונפל ומת. ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה. ומפני שני דברים אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי. פירוש, בחזקת שחוטה כשירה. אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל. פירוש, שכשישמע חבירו ישראל שמכרה לו בחזקת שחוטה כשירה סומך על דבריו וקונה מן הגוי.
<h2>דף צה.</h2>
אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. פירוש, אע"פ שבאותה העיר רוב טבחי ישראל, חיישינן שמא הביאו העורבים מרובא דעלמא ואחלפינהו. מיתיבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר, נמצא ביד גוי שאני. פירוש, דליכא למיחש לעורבים ביד גוי. ת"ש ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. הכא נמי בנמצא ביד גוי. ת"ש נמצא בה בשר אם חי הלך אחר הרוב הטבחים ואם היה מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר. וכי תימא הכא נמי בנמצא ביד גוי, אי הכי אימא סיפא אם היה מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, וליחזי אי גוי נקיט ליה אי ישראל נקיט ליה. הכא במאי עסקינן בעומד ורואהו. פירוש, כשנפל מן האדם, וליכא למיחש לעורבים. ת"ש נמצא בגבולין איברים נבלות חתיכות מותרות. וכי תימא הכא נמי בעומד ורואהו, איברים ודאי נבלות אמאי. מידי הוא טעמא אלא לרב, הא איתמר עלה אמר רב חתיכות מותרות משום נבילות ואסורות באכילה, ולוי אמר אף מותרות באכילה. דלא חייש לעורבים.
<h2>דף צה:</h2>
ורב היכי אכיל בישרא דשעתיה דלא איעלם. אי בעית אימא בציירא וחתימה. ואי בעית אימא דאית ליה סימנא בפירקיה כי הא דרבה בר רב הונא הוה מחתך לה אתלת קרנתא. פירוש, כשהיה שולח בשר לביתו שהיה ירא שמא יעלימו בני ביתו עיניהם, ויחליפוהו העורבים. רב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזא מעברא דאתי לאפיה, אמר יומא טבא לגאו, אזל אודיק בדשא חזא חיותא דתליא, טרף אבבא אתו כולי עלמא לא עלים רב עיניה מינה, אמר השתא ספיתו איסורא לבני ברתי. פירוש, חזא חיותא בלא הראש, כדרך מפשיטי בהמה שמסלקין הראש. שאם היה הראש עמה, בית השחיטה הוי סימן. והאי תליא לאו ביתד הוא, שאין סימן מובהק כזה שאין העורבים תולין ביתד אלא משליכין. אלא ודאי תליא על גבי כותל החצר הוא. לא אכל רב מההוא בישרא מאי טעמא אי משום איעלומי הא לא איעלם, ואלא משום דנחש, והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, אלא ההיא סעודת רשות הויא ורב לא מיתהני מסעודת רשות. רב בדיק במברא, שמואל בדיק בסיפרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה שא"פ שאין נחש יש סימן. א"ר אלעזר והוא דאיתחזק בתלתא זימני. בעא מיניה רב הונא מרב בשר בחרוזין מהו א"ל אל תהי שוטה, בחרוזין ה"ז סימן. רב חנן מנהרדעא איקלע לגבי דרב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכיפורי אתו עורבי שדו כבדא וכלייאתא, א"ל שקול אכול, דהאידנא דהיתירא שכיח טפי. רבי חייא בר אבין איתבד ליה כרכשתא ביני דני, אתא לקמיה דרב הונא. א"ל אית לך סימנא בגויה א"ל לא. אית לך טביעות עינא בגויה א"ל אין. אי הכי זיל שקול. רב חיננא חוזאה איתבד ליה גבא דבישרא, אתא לקמיה דר' נחמן, א"ל אית לך סימנא בגויה א"ל לא אית לך טביעות עינא בגווה א"ל אין. א"ל אי הכי זיל שקול. כל הני אמוראי מוכחי דסברי כרב, והילכתא כותיה. עיין בערך ס"ז בספר המכריע.
<h2>דף צו.</h2>
אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא השתא דשמעתינהו לכל הני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיף מסימנא. פירוש, ונפקא מינה לגבי אבידה, אי אתא חד ויהיב סימנא, ואתי צורבא מרבנן ואמר אנא ידענא ליה בטביעות עינא יהבינן ליה למאן דיהיב סימנא, דאמרינן אע"ג דצורבא מרבנן לא משני בדיבוריה, עיניה אטעיתיה, ואידמי לה כדידיה ולאו היינו דידיה, דליכא למיסמך אטביעות עינא כולי האי. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, דסמכינן אטביעות עינא אפילו במידי דאיסורא אע"ג דבסימנין נמי סמכינן. אמינא דטביעות עינא עדיף. כיון שיש לסמוך עליו ויהבינן ליה לצורבא מרבנן, וההוא דיהיב סימנין רמאי הוא, ומיחזא חזייה גביה, ומשום הכי ידע סימנין דידיה. א"ל רב אשי תדע דאילו אמר ליה איניש לחבריה לפלניא דהאי סימנא והאי סימנא אית ביה, ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כד חזייה ליה ידע ליה.
הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. פירוש, סתם מתניתין רבי מאיר היא דאמר לעיל [צ"ב ע"ב] מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שומנו מעיקרו. רבי יהודה אומר יקיים בו מצות נטילה. פירוש, כדאמרינן לעיל [שם] גוממו עם השופי, שחותך אותו שנראה על השופי ונוטלו, ועיקרו ושרשו מותרין. בר פיילי הוה קאים קמיה דשמואל והוה קא מנקר אטמא חזייה דהוה גיים ליה אמר ליה חות ביה טפי, השתא (כואי) אי לא חזיתך ספית לי איסורא, אירתת נפל סכינא מידיה. אמר ליה דאורי לך כרבי יהודה אורי. ולית הלכתא כרבי יהודה. האוכל גיד הנשה כזית סופג את הארבעים. פירוש, דכל שיעור אכילה הוא בכזית. אכלו אע"פ שאין בו כזית חייב. פירוש, אם אכלו כולו אע"פ שאין בו כזית חייב משום שהוא בריה. ואמרינן [מכות י"ג ע"א] האוכל נמלה כל שהיא חייב מפני שהיא כבריאתה. רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית. מאי טעמייהו דרבנן בריה היא. ורבי יהודה אכילה כתיב ביה. ורבנן אמרי לך ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד זית מיחייב. אבל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים. פירוש, מירך של ימין ומירך של שמאל בשתי התראות סופג שמונים. שגיד הנשה בשתיהן. רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. דקסבר אינו נוהג אלא בירך אחת, כדאמרן לעיל [צ' ע"ב].
<h2>דף צו:</h2>
מתניתין. ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה. כיצד משערין אותה כבשר בלפת. פירוש, סתמא דלא כרבי יהודה דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל. דמתניתין סבר דבטיל בין בבשר בין בגידים. דלא שני ליה בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו. והכי נמי תנן בפירקין דלעיל [פ"ז ע"ב] גבי דם שנתערב בדם בהמה או בדם החיה רואים אותו כאילו הוא מים. כיצד משערין אותו כבשר בלפת. פירוש, דמין במינו ליכא למיקם אטעמא אלא רואין אותו כאילו היה הגיד והירך ראשי לפתות. והאי דאמר "בלפת", לאו דוקא, דהוא הדין נמי בכרוב או קפלוט. ושיעוריה הוא בששים, כדבעינן למימר לקמן. אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו. שאני חלב דמפעפע. פירוש [אבל] שומנו של גיד אינו רך כמו החלב ולא מפעפע. ובעל הלכות גדולות כתב, דשמנונית דגיד כי נתבשלה או נמלחה אסיר כל דמיבשל בהדה, בין בשר בין כל מילי, אלא בשיעורא דאמרי רבנן. ואינו נראה לי שיהא דין המליחה והבישול של שומן גיד הנשה שוין. שהמליח והצלי דין אחד להן, כדאמרינן [צ"ז ע"ב] מלוח הרי הוא כרותח, כרותח דצלי. ואי בעינן למימר דשומן גיד מפעפע בצלי כמו החלב קשיא לשמואל דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, והאיכא שומנו, ושמואל גופיה קאמר [צ"ב ע"ב] דשומנו דגיד אסור מדרבנן. אלא לאו ש"מ שאני שומנו דגיד מחלב.
<h2>דף צז.</h2>
וכי צלאו בחלבו מי מיתסר והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ההוא כחוש הוה. פירוש ולא היה בחלבו שיעור ליתן טעם בכולו. [צ"ז ע"ב] אמר רבא אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא. כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין. ומוכיח בהלכה דהאי דאמרינן בטעמא, לא להקל קאמרינן ולמימרא דהיכא דטעמיה כהן ואמר דליכא טעמא דשרינן ליה ואע"ג דליכא ששים. אלא כל היכא דליכא ששים מיסר אסיר, שאין בעולם איסור שייבטל בפחות מששים. דאע"ג דאמר כהן דליכא הכא טעמא דתרומה אמרינן דילמא לא קים ליה שפיר. ולא אמרינן בטעמא אלא להחמיר (ואע"ג) [דאע"ג] דאיכא ששים דהיתירא אי הוי מידי דמצינן למיטעמיה, כגון תרומה בחולין על ידי כהן או בשר בחלב על ידי קפילא ארמאה, לא סמכינן אששים עד דטעמינן ליה, אי לא יהיב טעמא שרי, ואי יהיב טעמא אע"ג דאיכא ששים אסיר. ולא סמכינן אששים אלא היכא דליכא כהן וקפילא. אי נמי מין במינו דליכא למיקם אטעמא. התם סמכינן אששים. דאמרינן אין ברוב האיסורים [דבר] שיתן טעם יותר מששים. ואע"ג דזימנין דמשתכח דאיכא, סמכינן ארובא. אבל כל זמן דמצינן למיטעמיה ולמיקם אקושטא דמילתא לא סמכינן אששים עד דטעמינן ליה ולא יהיב טעמא. ותרוייהו בעינן להתיר, דליהוי ששים דהיתירא, ודלא יהיב איסורא טעמא. אבל אי יהיב טעמא, אע"ג דאיכא ששים, אסיר. ואי ליכא ששים, אע"ג דלא יהיב טעמא, אסיר. שאין איסור בטיל בפחות מששים. והאי דלא יהיב (ליה) [ביה] טעמא, אמרינן דילמא לא קים ליה שפיר. מין ושאינו מינו ואיסורא. כגון קדירה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב. בקפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא. כגון שמנונית הגיד הנשה. אי נמי מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא דטעים בששים. ומכאן מוכיח דסבר רבא דאפילו מין במינו בטל בששים. ובזבחים בפרק התערובת אמרינן, אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא, מין במינו ברובא. והכא היכי אמר בששים. ועיין בפרק בתרא דע"ז, דמאי דאמר התם ברובא הוא מדאורייתא. ומאי דאמר הכא בששים הוא מדרבנן. הנהו אטמתא דאימלחו בבי ריש גלותא בגידא דנשייא רבינא אסר ורב אחא בר רב אשי שרי אתו ושיילוהו למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי, א"ל רב אחא לרבינא מאי דעתיך, דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח, והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל, והא דמקאמר בסיפא כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר.
<h2>דף צז:</h2>
א"ר חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקופה ובחתיכות ובקדירה. אמרי לה בקדירה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדירה. כתב המורה, עיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערין אותו, ולא משערינן ליה במאי דבלעה קדירה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע, ונתמעט מכמות שהיה, וכדקאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע. ואינו נראה לי לדחות רבי חנינא דאמר כי משערין בקדירה ומפרשי לה במאי דבלעה קדירה. שלא ראינו אדם שנחלק עליו. ורבנן דבי רב אשי דאמרי לקמן [צ"ח ע"א] אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע לא פליגי אדרבי חנינא. דרבי חנינא לא דיבר אלא בתבשיל דאיכא רוטב ואדרבה בתוך התבשיל מתנפח הבשר ונראה יותר מכמות שהיה ואינו מצטמק. אבל הרוטב נחסר מכמות שהיה, מפני שהקדירה בולעת ממנו. שמפני הרוטב שיש שם אין הקדירה בולעת ומחסרת הבשר אלא הרוטב. והילכך כשאנו משערין חתיכת האיסור ברוטב ובקופה, אנו משערין נמי בליעת הקדירה מן הרוטב, שאין אנו משערים הרוטב כאשר הוא עכשיו אלא כמות שהיה בשעה שנפל בו האיסור קודם שבלעה ממנו ומתרבה על האיסור ומבטלו. ומשום דקיימא לן כרבי חנינא סבר רב אשי נמי לשער הבשר במאי דבלע דיקולא, ואמרו ליה רבנן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע. דבשלמא היכא דאיכא רוטב לא בלעה הקדירה מחתיכה דאיסורא אלא מן הרוטב. אבל הכא דליכא רוטב אלא שנמלח החלב עם הבשר, כמו שמחסר הסל מן הבשר כך מחסר נמי מן החלב, ושניהם הולכים ומצטמקים ביחד. הילכך או תשער שניהם כאשר תמצאם מצומקים או כאשר היו לחים בשעה שנמלחו. ולא תשער החלב מצטמק, והבשר לח כמו שהיה קודם בליעת הסל. ולעולם רבנן דבי רב אשי ורבי חנינא לא פליגי, וסברא אחת להם.
אמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המנין, ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. פירוש, ביצת עוף טמא או ביצת נבילה וטרפה בעינן ששים [של] היתר לבטל האיסור בלא לו. ומאי דאמרינן בפרק קמא דיום טוב [ג' ע"ב] דביצה שנתערבה באלף כולן אסורות, התם מפני שאינה ניכרת, ושמא יבוא לאכול ממשה, וביצה נמכרת במנין וחשיבא. אבל הכא היא ניכרת ומשליך אותה. וטעמה הוא שאוסר. משום הכי בטלה בששים. כחל בששים וכחל מן המנין. פירוש, בשר הכחל אינו אוסר הבשר האחר אלא חלב היוצא מן הכחל. והילכך מצטרף גם בשר הכחל עם הבשר האחר לבטלו. היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא. פירוש, שאם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו עם הבשר לכתחלה. אמר רב ייבא משמיה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור. פירוש, אם עבר ובישלו לבדו אע"פ שלא קרעו שתי וערב, אמרינן בפירקין לקמן [ק"ט ע"ב] דאע"ג דלכתחלה אסור, אם עבר ובישלו מותר באכילה שאין הכחל נאסר בחלבו. אבל עכשיו שבישלו עם הבשר נאסר הכחל מחמת אותו הבשר שנתן בו טעם. דכי היכי דחלב הכחל אע"פ שאינו אוסר בשר הכחל מפני שהוא תולדתו אוסר הוא בשר אחר שנתבשל עמו. כדאמרינן כחל בששים הם הכי נמי חלב הכחל, אע"פ שאינו נאסר מטעם בשר הכחל מפני שהוא תולדתו, נאסר הוא מטעם בשר אחר. ואי לאו רב יצחק לא הוה ידענא דנאסר מחמת בשר אחר, דהוה אמינא חלב הכחל אוסר בשר אחר מפני שפירש מן הכחל והוא חשוב חלב ויוצא ונבלע בבשר, אבל הכחל עצמו לא יהא נאסר מן הבשר מפני שחלבו מובלע בתוכו ואינו חשוב חלב, קמ"ל רב יצחק דאע"פ שהוא מובלע בתוכו, חלב חשבינן ליה. וכיון שנתן בו הבשר טעם הוה ליה ההוא כחל כבשר בחלב. ונפקא מינה דאי נפל לקדירה אחרת אוסר. פירוש, כדבעינן למימר השתא בסמוך.
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן. פשיטא דבדידיה משערינן, דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן. אלא מעתה נפל לתוך קדירה אחרת לא יאסור. פירוש, אי אמרת בשלמא במאי דנפיק מיניה משערינן, בכל פעם שהוא נופל אוסר, שבכל פעם אין אנו משערין אלא כשיעור פליטתו באותה שעה. אלא אי אמרת בכוליה משערינן, הא בעל כרחין לא הוי כוליה אסור כחתיכה דנבילה, שאין אסור אלא פליטת החלב שבו, ומשום דלא ידעינן ליה מחמרינן ומשערינן בכוליה. וכיון דבכוליה משערינן הרי כבר נתבטל כל טעם החלב שבו, ואם נפל שוב לקדירה אחרת לא יאסור. דבשלמא חתיכה דנבילה אוסרת בכל פעם שנופלת מפני שכל פליטתה היא דאיסורא. הילכך בכל פעם פולטת ואוסרת אבל כחל שאין כל פליטתו אסורה אלא פליטת החלב שבו, כיון דבכוליה משערינן הרי כל חלבו נתבטל. ומשני, כיון דא"ר יצחק "וכחל עצמו אסור" שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. פירוש, כיון שהכחל עצמו נאסר מטעם הבשר קודם שיתבטל חלבו, נעשה כבר אותו הכחל בשר בחלב, וכל פליטתה אסורה כחתיכה דנבילה. הילכך בכל פעם שנופל אוסר. וכיון שנאסר אותו הכחל שוב אינו יוצא מידי איסורו לעולם. ולא אמרינן הרי כל פליטת חלבו יוצאה ממנו ומתבטל ונמצא שנשאר הבשר לבדו בלא חלב. שכיון שנאסר אינו מתבטל אותו איסור לעולם. ביצה בששים א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבא טעמא והאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא א"ל הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח איתיביה ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות. הכא נמי בביצת אפרוח וכיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה. וכיון דאוקמה אביי הכי וליכא מאן דפליג עליה ש"מ דהכי הילכתא. ואם כן ביצת נבילה או ביצת טרפה שנתבשלה עם שאר ביצים או עם בשר או עם גבינה משליכה והשאר מותר, ואין צריך ששים לבטלה.
<h2>דף צח.</h2>
ההוא כי זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. פירוש, ונמלח עם הבשר ואע"ג [דמליח] הרי הוא כצלי וסגי ליה בקליפה, הא אמרן [צ"ז ע"א] שאני חלב דמפעפע. סבר רב אשי לשיעוריה במאי דבלע דיקולא אמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע. ומכאן מוכיח דרב אשי סבירא ליה מין במינו בששים. ההוא כי פלגו זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי זיתי, אמר ליה אבוה לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד האמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. הילכך לא מישתרי אלא בששים. ומהכא נמי מוכח דמר בר רב אשי סבירא ליה דמין במינו בששים ולא בכל שהו כדפסקינן הילכתא בשילהי ע"ז [ע"ג ע"ב]. איתמר אמר רב חלבו אמר רב הונא ביצה בששים, והיא אסורה, בששים ואחת, והיא מותרת. נראה לי דהוא הדין לגיד הנשה ולכל האיסורין. דמאי שנא ביצה מכל האיסורין. ופליגא דרב הונא אדרב נחמן דאמר לעיל [צ"ז ע"ב] ביצה בששים. וכתב רבינו יצחק זצו"ל ומסקנא דביצה בששים והיא אסורה, בששים ואחת והיא מותרת. ואינו נראה לי, דאם הלכה כרב הונא בביצה, אם כן הוא הדין לכל האיסורין, דמאי שנא ביצה משאר האיסורין. ובכוליה תלמודא אמרינן בששים. הילכך נראה לי דהילכתא כרב נחמן דהוא בתרא. ופליגא דרב נחמן אדרב הונא. א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אריב"ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה. וקיימא לן כרבי חייא בר אבא, דהכא פסיק תלמודא בע"ז [ע"ג ע"ב] והילכתא כל איסורין שבתורה בששים.
<h2>דף צט.</h2>
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. דרב אסי דאמר במאה. א"ל אביי וכל איסורין שבתורה במאה והא תנן למה אמרו כל המתבל והמחמיץ והמדמע להחמיר מין במינו, להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, כיצד, גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין אם יש בהן בנותן טעם בין יש בהן לעלות במאה ואחד בין אין בהן לעלות במאה ואחד אסור. אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין אין בהן לעלות באחד ומאה מותר. אין בהן לעלות במאה ואחד, אלא בכמה לאו בששים, לא במאה. מהכא מוכח דלא נאמר ששים ומאה אלא היכא דליכא טעמא. דאע"ג דליכא טעמא בעינן ששים ומאה. שאין איסור בטל בפחות מששים ומאה. אבל הטעם אינו בטל לעולם אפילו בטפי מששים ומאה. [צ"ט ע"ב] כיצד משערין אותו בבשר בלפת. מתניתין דלא כי האי תנא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידים בנותן טעם. ומסיק תלמודא והילכתא אין בגידין בנותן טעם. אבל שומנו משערינן בששים, כדכתבינן לעיל [צ"ו ע"ב].
<h2>דף ק.</h2>
מתניתין. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן בנותן טעם ואם אינו מכירן כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. ומקשה וליבטיל גיד ברובא, אע"פ שאינו מכירו. ומהדר בריה שאני. ותו מקשה נמי על חתיכה ותיבטל ברובא, אע"פ שאינו מכירה. הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. במסכת כלאים [ערלה פ"ג מ"ו] גבי חבילי תלתן דלא בטיל, הא נמי פעמים שנימנית, דאדם עשוי למנות חתיכותיו למנין אורחים שזימן. אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו, שהוא מיוחד למנין, הוא דלא בטיל, כגון חבילין. אבל דבר העשוי לינתן באומד, אע"פ שנמנה לפעמים בטל. אמאי לא בטלה חתיכה של נבילה. ומהדר שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים. והאי תנא דסבר גיד וחתיכה משום דחשיבי לא בטלי פליג אתנא דע"ז [ע"ד ע"א] דבעי תרתי, איסור הנאה ודבר שבמנין. והילכתא כי האי תנא, דכיון דחשיבי אע"ג דלא אסירי בהנאה לא בטלי. וכך הוכחתי שם בפרק בתרא דע"ז [שם] מכמה משניות דלא בעינן תרתי. וליתה לההיא דע"ז דבעי תרתי. דרש רבה בר רב הונא אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה אחת חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. א"ל רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל כול'. פירוש, רב לטעמיה דהכי אמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ג ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם. וכבר פסקינן התם הילכתא כרבי יוחנן וריש לקיש. וליתה לדרב דסבר כרבי יהודה.
<h2>דף ק:</h2>
מתניתין. ונוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם אמרו לו מסיני נאסר אלא שנכתב במקומו. פירוש, רבנן סברי אינו נוהג בטמאה [שנאמר] על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, מי שגידה אסור ובשרה מותר, יצאת זאת שגידה ובשרה אסורין. א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר להם גיד הנשה, מאותו מעשה שהיה, ובהמה טמאה היתה אז מותרת להם. אם כן על כל בהמה הוזהרו, בין על הטהורה בין על הטמאה. וכשבאו [בברית] בסיני ונאסרה להם בהמה טמאה לא סילק מעליה איסור גיד הנשה שהיה עליה מתחילה. אמרו לו מסיני נאסר, [פירוש] פסוק זה שהזהיר עליו, בסיני נאמר. ועד סיני לא הוזהרו עליו. אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב משה וסידר את התורה כתב את המקרא הזה על המעשה. [כלומר] על כן הוזהרו בני ישראל אחר כן שלא יאכלו גיד הנשה.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים. [ק"ד ע"א] הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. א"ר יוסי זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. באיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו, אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. פירוש, אע"ג דכתיב גדי הוא הדין לחיה ועוף. ופליגי בהו תנאי, איכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן. חוץ מבשר דגים וחגבים. שאין בהם איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וכל הבשר אסור להעלות עם הגבינה על השולחן שמא יבוא לאכלן יחד, חוץ מבשר דגים וחגבים שמותרים (ס"א, שמביאין) באכילה עם הגבינה. העוף עולה עם הגבינה על השולחן. אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא, דאי ס"ד דרבנן השתא אכילה גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור העלאה אטו אכילה. ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה, דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן. פירוש, ולא גזרינן דילמא אתי זר למיכל מינה, וניתנת אפילו לכהן עם הארץ, ואע"ג דאכיל לה בטומאה. א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חו"ל בארץ דאיכא למיגזר משום תרומת חלה דאורייתא ולא גזרינן דאיכא למישמע מינה דלא גזרינן העלאה אטו אכילה, אלא בחוצה לארץ משום דליכא למיגזר הוא. אבל הכא דאי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי ומיכל הכי נמי דגזרינן. פירוש גזרינן עוף אטו בהמה ואע"פ שהיא גזירה לגזירה ולעולם בשר עוף מדרבנן הוא. והכי מסתבר מדנקט העוף עולה ואינו נאכל כול', כלומר אע"פ שהוא מדרבנן מחמירין בית הלל ואומרים לא עולה ולא נאכל. וב"ש מפני שהוא מדרבנן אמרו עולה ואינו נאכל.
<h2>דף קד:</h2>
רבי יוסי אומר זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. רב יוסי היינו ת"ק ואסיקנא הא קמ"ל דמאן ת"ק רבי יוסי הוא, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם; תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפקרון. פירוש, בדרך הפקרות, שאינו נזהר בהן. הוא תני לה והוא אמר לה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים. פירוש, מפני שהוא מדרבנן. דאילו בשר בהמה בעי קינוח הפה ונטילת ידים. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה, אמרו ליה והא תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפקרון עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא קא חזינא. ת"ר ב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח. פירוש, אם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לעשות קינוח הפה ולהדיח ידיו. ואסיקנא דב"ה אומרים מדיח וה"ה דמקנח וב"ש אומרים מקנח וה"ה דמדיח. דתרוייהו בעו קינוח הפה והדחת הידים. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
<h2>דף קה.</h2>
א"ר זירא אין קינוח הפה אלא בפת, ולא אמרן אלא בדחיטי אבל בדשערי לא, ודחיטי נמי לא אמרן אלא בקרירא אבל בחמימא לא, מישטר קא שטר. פירוש, נדבק הוא בחיך ואינו מקנח יפה. וקרירא נמי לא אמרן אלא ברכיכא אבל באקושא לא. והילכתא בכל מילי הוי קינוח לבר מקמחא תמרי וירקי. פירוש, והוא הדין לכל מיני פירות. והאי דאמר תמרי, שאלה היו הפירות שבבבל. והאי דקאמר בכל מילי הוי קינוח, לא אמר אלא בכל מיני פת, בין דחיטי בין דשערי בין ברכיכא בין באקושא בין בקרירה בין בחמימא. בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן כמה ישהה אדם בין בשר לגבינה א"ל ולא כלום. איני והאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר. פירוש, על ידי קינוח הפה. אכל בשר אסור לאכול גבינה. פירוש, אפילו על ידי קינוח הפה, שהבשר נסרך בין השינים, ואינו יוצא מהרה אלא כמה ישהה אדם בין גבינה לבשר אמר ליה ולא כלום. שיקנח פיו ויאכל מיד. א"ל רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר של בין השינים מהו א"ל הבשר עודנו בין שיניהם. אמר מר עוקבא אנא בהאי מילתא חלא בר חמרא אנא לגבי אבא, דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא.
תניא מים ראשונים מצוה, אחרונים חובה, אמצעיים רשות. מים ראשונים ניטלין בין על גבי כלי בין ע"ג קרקע, אחרונים אין ניטלין אלא ע"ג כלי. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעים את הזוהמא ואין מעבירין אותה. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר אבא א"ר ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן, אבל אם היד סולדת בהן אסור. מכלל דאחרונים אע"פ שאין היד סולדת בהן אסור. פירוש, סולדת, ניכוות.
<h2>דף קה:</h2>
אמצעים רשות. אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה. כתב בעל הלכות גדולות במסכת ברכות, והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן. ודברי רב חסדא פירש בעל הלכות גדולות כך, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. ודוקא בלא קינוח, אבל אי מקנח פומיה שרי למיכל. אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח, ולא בעי מימשא ידיה ופומיה ביני ביני. כך כתב רבינו תם בספר הישר [סימן תע"ב]. ואינו נראה לי להתיר שני איסורין הללו, האחד לאכול גבינה אחר בשר על ידי קינוח הפה, והאחר לאכול בשר אחר גבינה בלא קינוח. שפתרון דברי רב חסדא אינו משמע מכח ההלכה אלא בקינוח, שאם אכל בשר אסור לו לאכול גבינה אע"פ שקינח פיו, אבל אם אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה. ומנא תימרא דרב חסדא על ידי קינוח קאמר, מדמקשינן מינה לרבי יוחנן ותירץ אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ולא כלום. ואם איתא דרב חסדא לא אסר גבינה אחר בשר אלא בלא קנוח אבל על ידי קינוח שרי, למה לא תירץ לו הכי דרב חסדא בלא קינוח קאמר, ולעולם שפיר קאמר רבי יוחנן שאינו צריך שהייה כלל אלא יקנח פיו ויאכל מיד, ומדהדר לתרוצי אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר אמר ליה ולא כלום, ש"מ דרב חסדא אפילו על ידי קינוח קאמר. ותו דבעל כרחין [הא] דאין צריך שהייה בין בשר לגבינה, על ידי קינוח הפה קאמר. דאי בלא קינוח אם כן קשיא ממתניתא דאמרן ב"ש אומרים מקנח וב"ה אומרים מדיח. ואוקימנא דתרוייהו בעינן. ואדמקשינן ליה מדרב חסדא, אמאי לא אקשינן ליה ממתניתא אלא ש"מ דרבי יוחנן על ידי קינוח קאמר, שאם קינח פיו יכול לאכול גבינה מיד בלא שהייה. וכיון דרבי יוחנן לא אמר אלא על ידי קינוח, ומקשינן ליה מדרב חסדא דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה, ואם איתא דרב חסדא לא קאמר אלא בלא קינוח הפה אבל על ידי קינוח שרי, אם כן היינו רבי יוחנן, ואמאי סתרינן מילתיה דרבי יוחנן מקמי מילתיה דרב חסדא ומקומינן לה דבין גבינה לבשר קאמר, אלא לאו ש"מ דבר ברור כשמש, דרב חסדא על ידי קינוח קאמר, שאם אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו על ידי קינוח הפה, אבל אם אכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה. שעיקר הקינוח דאמרי בית שמאי ובית הלל אינו אלא בין גבינה לבשר. אבל בין בשר לגבינה אינו מועיל כלל עד שישהה. ותו דרב חסדא הוא דאמר דבשר של בין השינים נקרא בשר. והא קא חזינן שבקינוח הפה אינו מסתלק לעולם עד שישהה ומוציאו מעט מעט לאחר סעודתו. וכיון דחזינן דאמר רב חסדא בפירוש דאכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקינוח, ומר עוקבא נמי משום דלא הוה שהי אלא מסעודתא לסעודתא קרי אנפשיה חלא בר חמרא, אם כן מאי דאמר רב נחמן אבל בין תבשיל לגבינה חובה, בעל כרחין דוקא קאמר, דברישא תבשיל והדר גבינה. אלא כדרך התרתן קאמר, והכי קאמר בין תבשיל, שרוצה לאכול עכשיו לגבינה שאכל ואין לפרסם על דבר זה להתיר גבינה אחר בשר אפילו על ידי קינוח, או להתיר בשר אחר גבינה בלא קינוח. שעיקר הקינוח לא נאמר אלא בין גבינה לבשר. ותו אם כדבריהם, דהא דקאמר רב נחמן אבל בין תבשיל לגבינה חובה, דוקא קאמר בשר ברישא, אם כן בין גבינה לתבשיל אינו צריך ליטול ידיו. ואמאי כתב בעל הלכות גדולות דבין גבינה לבשר בעי למימשא ידיה, ואתיא פליגא נמי דרב נחמן אדרב אשי דאכל גבינה והדר אכל בישרא בדלא משא ידיה, ואקשו ליה מדתני אגרא, ופריק דהני מילי בליליא אבל ביממא הא קא חזינן. והא רב נחמן לא מצריך מים אמצעיים אלא בין בשר לגבינה ולא בין גבינה לבשר. אלא מחוורתא דרב נחמן הכי קאמר, בין תבשיל לגבינה, שאכל כדרך התרתן. אבל בשר עוף לא שנא בשר והדר גבינה ולא שנא גבינה והדר בשר רשאי הוא לאכול מיד בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, דהא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפקרון, ומפרש לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, סתמא קאמר, לא שנא גבינה והדר בשר עוף, ולא שנא עוף והדר גבינה. וטעמא דמילתא משום דעוף בחלב אינו אסור מן התורה. והכי הויא מסקנא דהילכתא, דהא רב אשי דהוא בתרא מוקי למתני' הכי [ק"ד ע"א], דכולה רבי עקיבא היא דעוף וחיה אינן מן התורה. ולקמן [קי"ג ע"א] נמי בפירקין תנן סתמא המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בלא תעשה, ואמרינן עלה בגמרא, שמעת מינה אכילת עוף בחלב דאורייתא. ומתרץ אימא המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא לידי לא תעשה.
<h2>דף קו.</h2>
אמר רב יהודה בריה דרב חייא בר אבא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שהיא מסמא את העינים. אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא. אמר ליה רב אחא בריה דרב אשי כל מילחא מאי אמר ליה כל שכן. [ק"ו ע"א] איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ורבי יוחנן אמר נוטלין מהן לידים. א"ר יוחנן שאלתי את ר"ג ברבי מאוכלי טהרות ואמר לי כך היו עושים כל גדולי גליל. והילכתא כרבי יוחנן דהכי תניא לעיל, מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן. חמי טבריה חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים, ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו מיבעיא אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי. פירוש, להטביל בהן ידיו בקרקע. מישקל מינייהו במנא כולי עלמא לא פליגי דאסיר. מפני שאין בהן תורת מים, דלא חזו לשתייה, וגריעי מחמי האור שהיו תחילה צונן וגם עכשיו חזו לשתייה. אבל חמי טבריה הם מלוחים ולא חזו לשתייה כלל. כי פליגי דאפסיק מינייהו בבת בירתא. פירוש, חריץ קטן ומחובר למי טבריה, ורוצה להטביל בהן ידיו. מר סבר בת בירתא גזרינן אטו מנא ומר סבר לא גזרינן.
אמר רבי אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה ועוד [משום] מצוה. מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף במים, הא שטף טהור. והא בעי טבילה אלא אחר שלא שטף טמא. אמר רב נחמן כל הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכול ולא משו ידייהו, ולא יהבו לי מינייהו, וכי בריכו בריך איניש לדעתיה. ש"מ תלת, ש"מ אין נוטלין ידים לפירות, וש"מ אין מזמנין לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א שהיו שניהם סופרים אבל היה אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ומכאן מוכיח דכל היכא דליכא זימון מצוה ליחלק. אם כן עשרה ששתו יין או אכלו משבעת המינים כל אחד מברך לעצמו. ודוקא בברכה אחרונה אמרינן הכי משום דלא צייתי להדדי, וזימון אין שם שיזדרזו לשמוע. אבל בברכה ראשונה, כיון שצריכין לאכול צייתי אהדדי ואחד מברך לכולן, חוץ מיין שבתוך המזון מפני שאין בית הבליעה פנוי.
<h2>דף קו:</h2>
ת"ר קידוש ידים ורגלים עד הפרק, לתרומה עד לפרק, לחולין עד לפרק, וכל דבר שחוצץ בגוף חוצץ בנטילת ידים. פירוש, למקדש עד לפרק, שהוא חיבור היד והזרוע. לתרומה עד לפרק, שהוא חיבור האצבעות עם כף היד. לחולין עד לפרק, שהוא באמצע האצבעות. אמ' עד כאן לחולין עד כאן לתרומה. פירוש, שאין דינם שוה, אלא כדפרישית. ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא. פירוש, עד כף של יד. ורב ששת אמר עד [כאן] בין לתרומה בין לחולין לקולא. פירוש, בקשר שבאמצע האצבעות. אמר בר הדיא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ואמר לי עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ולא תימא רבי אמי משום דכהן הוא דהא רבי מיישא בריה דריב"ל אמר משום ריב"ל הוא ליואי ואמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא. אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. א"ד בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא, ופליגא דרב. ואיכא דאמרי שלא בשעת הדחק נמי, והיינו דרב.
<h2>דף קז.</h2>
אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים, דלא אתו מכח גברא. ואין מטבילין בה את הידים, דהוו להו שאובין. פירוש, אריתא דדלאי הוא גת שמכילה מים רבים, וממלא אותה מן הבור, ופוקק הנקב שלה כדי שתתמלא. וכשהוא רוצה להשקות גינתו מסיר אותו הפקק והמים מקלחין לכל הגינה. ואין מטבילין את הידים בתוכה מפני שהמים הן שאובין. וכמו שהשאובין הן פוסלין לטבילת כל הגוף כך הן פסולין לטבילת הידים. דדוקא נטילת הידים היא נעשית כשאובין דאתיא מכח גברא, אבל טבילת הידים דלא אתיא מכח גברא בעינן שיהא מקוה כשר לטבילה. ואין נוטלין ממנה לידים, הוא כששופך המים לצד אחד, והמים נמשכין ויורדין לצד האחר סמוך לנקב. שהגת היא עשויה במדרון כדי שיצאו כל מימיה. וכשהמים מקלחין מקצתה אל קצתה אינו יכול להשים ידיו שם ויקלחו המים לתוך ידיו, משום דלאו מכח גברא קא אתו. ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנה לידים. פירוש, אם הקריב ידיו סמוך למקום שהוא שופך המים שם, והן מקלחין ויורדין עם הנקב, וסמך ידיו ועבר עליהן הקילוח, כיון שאותו קילוח מכח גברא קא אתי כאילו האדם שפך על ידיו דמי. אבל לאחר שהתחיל הקילוח לימשך עד חצי הגת, שכבר פסק כח האדם, והם נמשכין מאליהן, התם אמרינן דאין נוטלין מהם לידים, משום דנטילת ידים אסמכוה רבנן אהזאת מי חטאת דאתיא מכח גברא. ואי בזיע דוולא בכונס משקה מילף ליפי ומטבילים בה את הידים. פירוש, אם ניקב הדלי בכונס משקה, שנקב הכונס משקה גדול קצת, וקילוח היוצא ממנו נראה, והשופך שופך דרך פיו לגת, והנקב מקלח מאחוריו לבור, ומילף ליפי המים שבגת עם המים שבבור על ידי הדלי, (ו)מטבילין בה את הידים, דלאו טבילה חמורה היא, ודייה בחיבור זה, ולא בעינן כשפופרת הנוד כדין עירוב מקוואות דעלמא.
ואמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. פירוש, דכיון דניקב בכונס משקה בטל מתורת כלי, ואנן כלי בעינן, דומיא דמי חטאת. ואמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. איני והאמר רבה כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים, הא מחזיק אע"ג דלית ביה. לא קשיא הא לחד והא לתרי, דתנן מי רביעית נוטלין ממנו לידים לאחד ואפילו לשנים. פירוש, לחד וודאי בעינן רביעית מתחילה, אבל לתרי, שהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך השני, אע"ג דלא הוי רביעית בכלי שפיר דמי, הואיל ומשירי טהרה אתו. א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא אמר ליה אין. פירוש, קפדיתו אמנא, כדתנן בפרק קמא דידים [פ"א מ"ב] בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה, אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית, ולא יתן לחבירו בחפניו. אלמא בעינן כלי שלם. קפדיתו אחזותא. כדתנן התם [פ"ג מ"ג], נפל לתוכן דיו קומוס וקנקתום ונשתנו מראיהן פסולין. קפדיתא אשיעורא. שיהא בכלי רביעית הלוג מים. איכא דאמרי הכי אמר ליה אחזותא ואמנא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נותנין לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דקאתו משיורי טהרה. ולעולם לראשון בעינן רביעית. אתקין רבי יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא. פירוש כלי של זכוכית שהיה מחזיק רביעית לשער בו לנטילת ידים. אתקין רבי אסי בהוצל כוזא בת רביעתא. פירוש, כוזא הוא כלי חרס.
אמר רבא מגופת החבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים. פירש המורה, חקקה לקבל רביעית. ואע"ג דמעיקרא לאו לאישתמושי ביה עבידא ואין חללה עשוי לתוכה. ואינו נראה לי, דמה צורך לחקוק בה, שהיא חקוקה מאיליה. אלא התקינה, הזמנה בעלמא היא, שזימנה וייחדה לנטילת ידים. וכיוצא בזה שנינו בפרק שני דכלים, כיסויי כדי יין וכדי שמן וכיסויי חביות ניירות טהורים, ואם התקינם לתשמיש טמאים. שהיא הזמנה בעלמא שייחדן להשתמש בהן. תניא נמי הכי מגופת החבית שתיקנה נוטלין הימנה לידים, חמת וכפישה שתיקנן נוטלין מהן לידים. פירוש, כלי עור הן כעין נודות. השק והקופח אע"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים. פירוש, שאין קיבולן חשוב קיבול, שהכל זבין ויוצאין. והכי [נמי] תנן במקוואות [פ"ו מ"ה] נתנן תחת הצנור אין פוסלין את המקוה. איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע או לא. ואסיקנא אמר רב חסדא אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. פירוש, דכהנים זריזים הם ולא נגעי. איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או אינו צריך. ומסיק תלמודא, אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים, מאכיל אינו צריך נטילת ידים.
<h2>דף קז:</h2>
מתניתין. צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה רשב"ג אומר שני אכסניים אוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. וכי נוגעין זה בזה מאי הוי, צונן וצונן הוא אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. שני אכסנים אוכלין על שולחן אחד אמר רב חנן בר אמי לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה אסור.
<h2>דף קח.</h2>
מתניתין. טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור, ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסור. הכחל קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר. המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בלא תעשה. פירוש, טיפת חלב שנפלה על אחת מן החתיכות שבקדירה ולא הגיס את הקדירה ולא נחלק טעם הטיפה אלא באותה חתיכה לבדה, מיד נאסרת אותה חתיכה. ואם ניער את הקדירה, שהגיס בה מיד, קודם שקיבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן, אינו אוסר אלא אם יש בה כדי ליתן טעם בכל הקדירה. אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, לימא פליגא דרב אדרבא, דאמר רבא קסבר רבי יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. אי דנפל ברוטב רכה הכי נמי. הכא במאי עסקינן דנפל ברוטב עבה. פירוש, בודאי אם היה רוטב רכה, שהוא מים, היה מבטל החתיכה דאיסורא בששים כדקאמר רבא. אלא [הכא] ברוטב עבה עסקינן, שהוא הדק של בשר והשומן, דכוליה מין בשר הוא. ולית הילכתא כרב דפסיק הילכתא כרבי יהודה, אלא כרבי יוחנן דפסיק הילכתא כרבנן בפרק בתרא דע"ז [ע"ג ע"ב], דאפילו מין במינו בטל בששים חוץ מטבל ויין נסך. דהכי סברי רבא ורב אשי ומר בר רב אשי דאינון בתראי, כדכתיבנא בפירקא דלעיל [צ"ח ע"א]. עיין בערך ס"ח בספר המכריע.
איתמר רב ורבי חנינא אמרי אפשר לסוחטו אסור, שמואל ור' שמעון ברבי וריש לקיש אמרי אפשר לסוחטו מותר. פירוש, איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם, וחזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר, שאפשר שכשסחט טעם האיסור שהיה בהיתר ראשון ונבלע ממנו גם בזה. מאן דאמר מותר סבירא ליה שהטעם שבלעה החתיכה חוזר ונסחט ומתמעט ממה שהיה. ומפני זה הותרה החתיכה שהיתה אסורה, שעד עתה היה טעם האיסור מרובה בתוכה ולא היה בטל בששים ועכשיו (מתמעט) [נתמעט] ובטל בששים. ומאן דאמר אסור סבירא ליה שאין הטעם שבלעה בלבד נסחט, אלא כל טעם שבחתיכה נסחט, בין טעם האיסור שבה בין טעם ההיתר שבה. שכמו שנחסר טעם האיסור שבה כך נחסר נמי טעם ההיתר שבה. ולעולם לא נתמעט טעם האיסור שבה מששים. והילכך החתיכה לעולם היא עומדת באיסורה. והילכתא כרב ורבי חנינא דאפשר לסוחטו אסור. וסבר רב אפשר לסוחטו אסור, והאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, בשר אסור וחלב מותר. ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי. הכא במאי עסקינן שנפל לתוך קדירה רותחת, דמיבלע בלע מיפלט לא פליט. עיין בערך ס"ט בספר המכריע.
<h2>דף קט.</h2>
הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. גרסינן בפרק דם שחיטה, תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו. ואי קשיא, והא אמרינן בפרק הקומץ בתרא [מנחות כ"א ע"א], אמר זעירי א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו, ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו. יש לומר, דלעולם סבר רב דם שבישלו אינו עובר עליו. ורב דאמר דבלב בהמה חייבין עליו כרת, כגון שאכלו חי קאמר, דהא רב אמתניתין קאי, ובמתניתין לא תני בישול, אלא לא קרעו אינו עובר עליו. ואתא רב למימר דדוקא בלב עוף אינו עובר, אבל בלב בהמה עובר מפני שיש בו כזית. ומיהו כדינו, כגון שאכלו חי. ולא הוזכר בישול אלא בברייתא, דתני לא קרעו קורעו לאחר בישולו. אבל במתניתין [לא], ורב אמתניתין קאי. אי נמי יש לומר דהתם בפרק הקומץ פליגי רב פפא ורבא אזעירי א"ר חנינא וסברי דבכל דם שקרש חייבין עליו כרת.
<h2>דף קט:</h2>
הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו, א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר. פירוש, אם לא קרעו ובישלו בפני עצמו בחלבו לא נאסר ומותר באכילה. דדוקא בשר אחר הוא אוסר, כדאמרן בפירקין דלעיל [צ"ז ע"ב] כחל בששים וכחל מן המנין. אבל אם הוא עצמו נתבשל אינו נאסר, מפני שתולדתו הוא. מיתיבי לא קרעו אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, הוא הדין נמי דאפילו איסורא ליכא, ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תנא נמי רישא אינו עובר עליו, פירוש רבי זירא סבר דכולה מתניתין מיירי לבשלו בפני עצמו. והכי קתני הכחל קורעו ומוציא חלבו, אפילו אם רוצה לבשלו בפני עצמו. ואסור לבשלו בלא קריעה. ואם לא קרעו ובישלו, הוא עצמו מותר, ואינו נאסר בחלבו. דדוקא בשר אחר שנתבשל עמו אוסר חלבו, הוא בעצמו אינו נאסר בחלבו מפני שתולדתו הוא. תניא נמי כחל שבישלו בחלבו מותר, קיבה שבישלה בחלבה אסורה, ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במיעיו וזה אינו כנוס במיעיו. פירוש, חלב הקיבה הוא מקובץ במיעיו ממקום אחר שיינק העגל או הגדי מן הבהמה, ומציצה מדדי הבהמה חלב הוא. וכשכנוס בקיבה כמו כנוס בקערה דמי. והכחל אינו כנוס במיעיו, שלא יצא מדדי הבהמה בחייה, ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא, ולא בא לכלל חלב.
כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. פירוש, ובענין זה יוצא כל חלבו. אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. מאי קמ"ל הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב. אי נמי לקדירה. פירוש, שאם קרעו שתי וערב הוא מותר לבשלו בקדירה עם בשר אחר, מפני שכל חלבו יוצא, והמוהל היוצא ממנו עוד אינו חשוב חלב. וזהו שאמר "ואנא איכול", אפילו עם בשר אחר. וסבירא ליה לרבי אלעזר דמתניתין מיירא לבשלו. והכי קאמר הכחל קורעו ומוציא את חלבו, דהיינו שתי וערב וטחו בכותל, ומותר לבשלו בקדירה עם בשר אחר. ואם לא קרעו אינו עובר עליו, דחלב שחוטה אינו אסור אלא מדרבנן ואין בו איסור תורה אע"פ שפירש. והילכך אינו עובר אבל אסור הוא מדרבנן, כדאמרינן לעיל [צ"ז ע"ב] כחל בששים. ולא פליגי רבי אלעזר ורבי זירא, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. רבי זירא אמר דהוא עצמו שנתבשל בחלבו מותר שאע"פ שחלבו פירש ממנו וחוזר עוד ונבלע בו מותר, שכיון שתולדתו הוא אינו נאסר בחלבו. ורבי אלעזר אמר שאם נתבשל בלא קריעה עם בשר אחר אסור.
אמרה ליה ילתא לרב נחמן כל מה שאסר הקב"ה התיר כנגדו, אסר להו דמא התיר להו כבדא. פירוש, שכל ברייתו הוא דם קרוש. אסר חלב בהמה התיר לן חלב חיה. אסר חזיר שרא לן מוחא דשיבוטא. פירוש שטעמו שוה לטעם חזיר. אסר לן גירותא. פירוש, עוף טמא הוא. שרי לן לישנא דכוורא. פירוש, שטעמו כטעם אותו העוף. ולא ידעתי אנה אמצא לשון לדג. אסר לן דם נדה שרא לן דם טוהר. אשת איש גרושה בחיי בעלה. אשת אח יבמה. גויה יפת תואר. פירוש, בביאה ראשונה, כדפרישית בפרק קמא דקידושין [כ"ב ע"א]. בעינא למיכל בישרא בחלבא אמר להו זוויקו לה כחלי. פירוש, בשלו לה הכחל כשהוא מלא בחלבו כמו זיקים מלאים. והא דקתני הכחל קורעו ומוציא את חלבו, אלמא אסור לבשלו בלא קריעה, ההוא לקדירה. פירוש, וסבירא ליה לרב נחמן כרבי אלעזר דמתניתין דמצריך קריעה לקדירה עם בשר אחר. אבל לעולם לעצמו לא בעי קריעה. והא דקתני כחל שבישלו בחלבו, דיעבד אין אבל לבשלו לכתחילה לא, הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי. ואיידי דקא מתני סיפא קיבה שבישלה בחלבה אסורה, דאפילו דיעבד נמי לא, תני רישא שבישלו. והכי הויא הילכתא.
<h2>דף קי.</h2>
כי סליק רבי אלעזר אשכחיה לזעירי. אמר איכא תנא דאתנייה לרב כחל, אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי, אמר ליה אני לא שניתי לו אלא כחל של מניקה. ומתוך פילפולו של רבי חייא שנה לו כחל סתם. פירוש, רבי חייא שהיה מפולפל היה סובר שתלמידיו מפולפלים כמותו, ולא היה מבאר להם הכל. ורבי חייא שנא לו כחל סתם, וסבר רב שכל כחל אסר לו. והוא לא היה אוסר אלא של מניקה. מהכא מוכח דדוקא (שם) כחל של מניקה אסור לבשל עם הבשר אם לא קרעו שתי וערב אבל כחל [של בהמה] שלא הניקה, בלא שום קריעה מותר לבשלו עם הבשר. רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי רב פפי, אייתו לקמייהו תבשילא דכחלי. רב יצחק בר יוסף אכל רבין לא אכל. אמר אביי אבין תיבלא אמאי לא אכיל, מיכדי דביתהו דרב פפי ברתיה דרבי יצחק נפחא, אי לאו דחזיתיה בבית נשא מי הות עבדא. בסורא לא אכלי כחלי בפומבדיתא אכלי כחלי.
רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי איקלע לסורא במיעלי יומא דכיפורי, שדינהו כולי עלמא לכחלי, אזל איהו נקט אייתינהו אכלינהו. אתו אמרו ליה לרב יוסי אתייה כפתיה אמר ליה אמאי תעביד הכי אמר ליה מאתריה דרב יהודה אנא ובאתריה דרב יהודה אכלי כחלי. אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שהלך [לשם] אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו. ובמאי טויתנהו בפורצני. ודילמא דיין נסך הוו לאחר שנים עשר חודש הוו. ודילמא דגזל הוו ייאוש בעלים הוה דקדחי בהו חוליפי. ודילמא דערלה הוו, קופא סבא הוה. אמרו ליה לא מנח תפלי. אמר ליה מאי טעמא לא מנחת תפילי א"ל חולה מעים הוא ואמר רב יהודה חולה מעים פטור מן התפלין. חזייה דלית ליה חוטי אמר ליה טלית שאולה [היא] ואמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית. מדלגבי חוטי אמר חזייה דלית ליה חוטי ולגבי תפלין אמרו ליה לא מנח תפלין, משמע דאיהו לא חזא. ומכאן מוכיח שגם תפלה של ראש היו מכסים אותה. ולא היו מוליכים אותה בגלוי. אדהכי והכי אתיוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואימיה כפתיה. אמר להו שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. עיין בערך ע' בספר המכריע.
<h2>דף קי:</h2>
אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבד מה אתון ביה. פירוש, מה אתם נוהגים בו, אם מותר לבשלו בקדירה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפילו הכי לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור. כי סליק אשכחיה לרבי זריקא אמר ליה לרבי אמי שלקי ליה ואכל. כי אתא אמר ליה למיסר נפשיה לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן למיסר חבירתה. אמר ליה מאי שנא למיסר נפשה לא קא מיבעיא לן, דתנן רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת, מיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. אמר ליה [ההיא] בכבד דאיסורא ומשום שמנוניתא, אבל משום דמא מאי. פירוש, דם הפורש ממנו חשוב דם לאסור או לא.
<h2>דף קיא.</h2>
כי הדר סליק אשכחיה לרבי זריקא אמר ליה אנא ורבי ינאי בריה דרבי אמי איקלעינן לבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי וקריבו לן קניא בקופיה ואכלינן. פירוש, הקנה עם כל המחובר בו, הלב והריאה והכבד. וכולן נתבשלו ביחד. מתקיף לה רב אשי ואיתימא רב שמואל מזרקוניא, ודילמא פי קנה חוץ לקדירה הוה. פירוש, וסימפוני הקנה שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויצא הדם דרך חללו חוץ לקדירה. אי נמי מחלט הוה חליט מעיקרא. פירוש, החומץ צומתו, ושוב אינו פולט עולמית, והדר מבשל ליה עם בשר אחר. וכן נמי הרותחין צומתין אותו. סבר רב פפא קמיה דרבא למימר חלייה אסור. אמר ליה רבא אי חלייה אסור איהו נמי אסיר. מאי טעמא דהדר בלע. פירוש, כיון שהוא חלוט ואינו טרוד לפלוט, חוזר ובולע. אלא ודאי גם חלייה שרי, דלא פליט כלל. וכיון דרב הונא ורב נחמן לא הוו מבשלי ליה עם בישרא אחרינא עד דהוו חלטי ליה, שמעינן מינה דם הנפלט ממנו אוסר בשר אחר. ומאי דאמרן שרא לן כבדא, שנאכל אותו הוא בפני עצמו שלוק, ולא שישלקנו עם בשר אחר. ומאי דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת, משום דמא הוא. וליתה לדחיתא דאביי דאמר ודילמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא. וכך הלכה שהכבד שלוקה בפני עצמה מותרת, שהיא [אינה] חוזרת ובולעת דם הנפלט ממנה מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. אבל עם בשר אחר אסור, שהדם הנפלט ממנה אוסר.
רב(ה) בר שבא איקלע לבי רב נחמן קריבו ליה כבדא שליקא ולא אכל אמרו ליה בר בי רב דלגאו לא אכיל. אמר להו רב נחמן גממו ליה לשבא. פירוש, הגמיאוהו והלעיטוהו בעל כרחו. עיין בערך ע"ב בספר המכריע. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה ההוא סימפונא דכבדא דהוה מלא דמא, אמר להו אמאי תעבדו הכי ואלא היכי נעביד אמר להו קירעיה שתי וערב ואיתותביה לתחת. פירוש, דם הנפלט ממנה ומתקבץ לתוך הסימפון, כפירש לחוץ דמי ואסור. והני מילי כבדא, אבל טחלא שומנא בעלמא הוא כי הא דשמואל עבדו ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מילתא. פירוש, ואי הוה דם הנפלט ממנו אסור היה חוזר ובולע ונאסר, שאינו טרוד לפלוט כמו הכבד אלא ודאי כל דמו מותר ואפילו לבשלו עם בשר אחר. ובלבד שידיחנו וימלחנו כדין כל האיברים. דההוא דם חייבים עליו כדם האיברים. כדאמרינן בפרק דם שחיטה [כריתות כ"א ע"ב], דם הטחול דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה. ולא התירו כאן אלא דם היוצא ממנו לאחר מליחה, שאינו דומה לדם הכבד שלעולם אסור.
איתמר כבדא עילוי בישרא שרי דמא מישרג שריג, כחלא עילוי בישרא אסור מ"ט חלב סרוכי מיסרך. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בישרא שרי חלב שחוטה מדרבנן. כבדא עילוי בישרא אסיר, דם שחוטה דאורייתא. דרש מרימר בין כבדא בין טחלא דתותי בישרא שרו, עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא. וכך הלכה, ובישרא עילוי בישרא שניהם חיים, פשיטא דשרי. ואע"ג דדמא דעילאי אזיל על גבי תתאי. דכל זמן שהוא טרוד לפלוט אינו בולע. אבל בשר חי על גבי בשר צלי בודאי אסור, שכיון שהתחתון גמר פליטתו חוזר ובולע פליטתו של עליון. ודוקא כחלא עילוי בישרא שרי בדיעבד אבל חלב גמור שנשפך על השפוד של צלי על האש אסור אפילו בדיעבד. עיין בערך ע"ג בספר המכריע.
<h2>דף קיא:</h2>
רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה חזייה לבריה דרמי בר אבא דקא שפיד כבדא עילוי בישרא אמר כמה זהיר האי מרבנן הא אמור רבנן דיעבד אין לכתחילה לא. ואי איכא בי דוגי תותי כבדא אסיר. פירוש, כלי שמשימין תחת השפוד של צלי כדי לקבל שומן הזב מן הצלי ייקרא "בי דוגי". ואם שם אדם בי דוגי תחת הכבד לקבל שומנו, אותו השומן אסור מפני שדם הכבד מעורב בו. ומאי שנא מדמא דבישרא דשרי. פירוש, בי דוגי שמשימין תחת הבשר הצלי כשהוא בשפוד, דשרי. ואע"פ שדם הזב מן הבשר מעורב בו. אמרי דמא דבישרא שכן דמא דכבדא קאפי. פירוש, דם הבשר הוא מכביד ושוכן למטה, והשומן הוא צף מלמעלה. והילכך מלקטו מלמעלה למעלה עד שמגיע למראה אדמומית הדם. אבל דם הכבד הוא קל, וצף על גבי השומן או מתערב עמו, ואינו יכול ללקט השומן בלא הדם. ולפיכך אסור. אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. פירוש, סכין ששחט בה ובלעה מן הדם. משום דאמרינן בית השחיטה רותח, אסור לחתוך בה רותח עד שידיח אותה בצונן. ואע"ג דאמרינן צונן אמרי לה בעיא הדחה, לאו למימרא דרותח בעיא הגעלה. אלא הכי קאמר, גם הצונן בעי הדחה, כדכתיבנא בפרק קמא [ח' ע"ב], ואי חתך בה מקמי דעבד לה הדחה בעי קליפה, כדאמרן בפירקא קמא דאגב דוחקא דסכינא בלע. אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ההוא פינחא דהוה בי רבי אמי דאימלח ביה בישרא ותבריה.
דגים שעלו בקערה. פירוש, דגים מבושלים או צלויים ששם אותם בקערה שאכלו בה בשר. והוא הדין בקדירה. ויש באותה הקערה או באותה הקדירה טעם בשר. ובלעי הדגים מטעם הבשר. רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר. רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא. פירוש רב אוסר, מפני שבלעו הדגים מטעם הבשר שבקערה והכותח הוא עשוי מנסיובי חלבא. פירוש שמואל מתיר, שהקערה בלעה מן הבשר, והדגים מן הקערה. ודוקא נותן טעם אסור. אבל נותן טעם בר נותן טעם מותר. אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח.
<h2>דף קיב.</h2>
צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ודוקא צנון, דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר ליה לבי פיסקי ואכיל. קלחי דלפתא שרי דסילקא אסיר. ואי פתיך הוא דלפתא שפיר דמי. פירש המורה, (עושה) [אותה] הסכין נותן טעם ראשון. דלא אפשר שלא יהא שומן הבשר נסרך עליו. וגם מחמת דוחקא דסכינא בלע טפי. ואלה הלימוני של גוים, מן הדין יש לאוסרה. שחותכים אותם בסכין שלהם, ואגב חורפא בלעי טפי. אלא מפני שחותכין הרבה בסכין אחד וממלאין מהן חביות, יש לומר שבטל טעם הסכין בהם. ובודאי כי ראשון ושני היה ראוי לאוסרם. אלא מפני שאין ניכרין הן בטלים ברוב. הילכך שרו. וכמו כן יש לומר בטונינא שממלאין ממנה חביות שרוב החתיכות מבטלות טעם הסכין. אבל אם ראה שחתך גוי דג או בשר בסכין שלו, בודאי דצריך למיגרד ביה פיסקיה. כדאמרינן גבי קישות וקלחי דליפתא דשרו, גריד להו לבי פיסקייהו. (כדאמרינן גבי קישות) ואסור לפתות פת בסכין שחתכו בה בשר וליתן בקערה של גבינה, שהשומן נדבק בפת, והיה צריך גרידה. וכן נמי בסכין של גבינה לפתות בקערה של בשר. וצריך לאדם שיהו לו שני סכינים, אחד של גבינה ואחד של בשר.
בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא. אמר ליה אסיר. פירוש, שמא יפול מן הכותח לתוך המלח ואחרי כן יתן מאותו המלח בקדירה של בשר. דחלא מאי א"ל שפיר דמי. ומאי שנא, פירוש, הכא נמי ניחוש שמא יפול מן הכותח לתוך החומץ ויחזור ויתן את החומץ בקדירה של בשר. ומהדר האי איתיה לאיסורא בעיניה והאי ליתיה לאיסורא בעיניה. פירוש, כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עבה ולא בטיל. אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה, וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ. ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה רב הונא בריה דרבא מפשרוניא. אמר רבא מאן חכים למיעבד כי האי גוונא אי לאו רב הונא דגברא רבה הוא, קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאינו נאכל מחמת מילחו, אבל האי הרי הוא נאכל מחמת מילחו. פירוש, הכותח משימין בו מלח, ובאותו מלח הוא נאכל. והני מילי בר יונה חי, אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי אסיר. פירוש, אם יש בו סדקים לא סגי ליה בקליפה, שדרך הסדקים בלע כולו, וכולו אסור. ואי מתבל בתבלי אסיר. שהתבלין מרככין אותו, וכולו בלע. אמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר צלי אסור לאוכלה. מפני שיצא הדם מן הבשר כשדחקו לחותכו ונבלע בככר. והני מילי דאסמיק הככר. רבא אכיל [ליה] וקרי ליה חמר בשר. פירוש, כיון שנצלה הבשר, כל דמו זב על האש. וזה אינו אלא מוהל הבשר, שהוא אדום כיין, ואינו דם. וכך הלכה. אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר. פירוש, לקבל השומן שזב. עד שיכלה כל מראה אדמומית שבה. אמר ליה רב אשי, לית ליה תקנתא עד דמייתי תרתי תלת גללי דמילחא ושדי ביה ובתר הכי שפי ליה. פירוש, נסבך ונצרר על המלח, ומלקט השומן מלמעלה בנחת.
<h2>דף קיב:</h2>
ואמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. היכי דמי אי בכלי מנוקב אפילו דגים ועופות נמי שפיר דמי, אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי אסור. לעולם בכלי מנוקב, ודגים רפי קרמייהו קדמי ופלטי, ועופות קמטי. ובתר דנייחי דגים פלטי עופות, והדרי דגים ובלעי מינייהו. פירוש, היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי אסירי. פירוש, שפלטו העופות דמן, ועוד חזרו ובלעו אותו. ודם שפירש מן האיברים אסור. ומלוח הרי הוא כרותח. ומכאן יש ללמוד, שמליחת הבשר היא שאינו נאכל מחמת מלחו. שאילולי שאתה חוזר ומדיחו והיה מתבשל עם כל המלח לא היה ראוי להיאכל. והכי אמרינן לקמן [קי"ג ע"א] אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה. וזהו שאינו נאכל מחמת מלחו. ומפני זה הוא נאסר בכלי שאינו מנוקב. לעולם בכלי מנוקב ודגים רפו ופלטי לאלתר כול'. דוקא בעופות ודגים אמרינן הכי, וכל שכן בשר בהמה ודגים. אבל בשר בהמה ועופות, כולי האי לא קפדינן. ואדרבה העוף יש לו עור, מה שאין [כן] בבשר. והוא הדין נמי בשר כבשים וגדיים בבשר אילים ותיישים, מותר למולחן זה עם זה, ולא אמרינן דהני רפו ופלטי לאלתר והני קמטי. דכולי האי לא קפדינן. דאם כן אין לדבר סוף שגם בבהמה אחת יש חתיכה אחת קשה מחבירתה. אבל ודאי למלוח בשר חי על גבי בשר מלוח זהו אסור. וכן נמי להשים חתיכה של בשר חי על גבי בשר צלי בשפוד אחד, כדאמרן לעיל [קי"א ע"א]. ואי קשיא והא מלייתא דשרינן לה עם העיסה בכיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א], ויש לומר דעיסה קדמה ופלטה, והדר פליט בשר ובלעה עיסה. ומפני שהם בתנור אמרינן כבולעה כך פולטה. ועוד יש לומר דוקא התם משום דבשר קאי בתוך העיסה. ולעולם עיסה לא מיתפייה כל זמן שהבשר לח בתוכה. אבל שתי חתיכות בשפוד, שזו עומדת לעצמה וזו עומדת לעצמה, כיון שהצלויה נחה מפליטתה חוזרת ובולעת מן החיה ואסור.
רב מרי בר רחל אימליח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה, אתא לקמיה דרב אמי, אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן והקופה שלהן. פירש המורה, וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הנבילה שהוא נוח להיבלע מן הדם. ואי קשיא למה אין אנו אומרים בציר כמו שאנו אומרים בדם, שאנו מתירין לפנינו למלוח שתי חתיכות ביחד, ולא אמרינן דפליט האי ובלע האי, מפני ששתיהן טרודות לפלוט, וכל זמן שהן טרודות לפלוט לא בלעי. והם הכי נמי נימא גבי ציר, שכמו שהנבילה מוציאה ציר גם השחוטה מוציאה ציר. ונימא שאין השחוטה בולעת ציר הנבילה מפני שהיא טרודה לפלוט את צירה. יש לומר לא דמי לדם, שהדם כולו יוצא במלח, והילכך הוא טרוד לצאת, שהמלח מוציאו כולו. אבל הציר אינו יוצא כולו במלח. שבודאי כי המלח מוציאו, שאילולי המלח אם נגעה נבילה בשחוטה לא אסרתה. אלא המלח מוציא את צירה ואוסר השחוטה. אבל מיהו אין המלח מוציא את כל הציר. שהציר הוא מיצוי גוף הנבילה. וכיון שאינו יוצא כולו על ידי מלח אינו טרוד לצאת אלא בנחת הוא יוצא. והלכך אע"פ שהשחוטה פולטת יש לה שהות לבלוע ציר הנבילה, כמו שבולעת טעם הנבילה בקדירה אע"פ שגם היא פולטת טעמה. ולא נאמר דבר שכל זמן שהיא טרודה לפלוט לא בלעה אלא בדם, מפני שהמלח מוציא כולו וכן האש. והוא טרוד לצאת ואינו פנוי לבלוע דם חבירו. אבל בציר ושומן לא אמרינן הכי.
<h2>דף קיג.</h2>
אמר שמואל אין הדם יוצא ידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. פירוש, לאחר שמלחו צריך להדיחו יפה יפה כדי שיצא כל המלח שבלע מן הדם ונאסר. וזה שמולחים בשר לצלי ואינן מדיחין אותו [קודם צלייה], נראה לי שהוא אסור. מפני שהמלח בלע מן הדם ונאסר. ושוב אין כל הדם נסחט ממנו באש. שכל דבר שנאסר אינו חוזר וניתר באש, כדכתיבנא לעיל. אלא או יצלנו בלא מלח או ימלחנו וידיחנו [קודם צלייה]. איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח. במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא והא דלא חלליה בי טבחא. פירוש, צריך הדחה תחילה להוציא הדם שעליו. שסתם בשר מלוכלך הוא בדם, אי נמי כדי שיקלוט בו המלח יפה. והדחה לאחר מכאן להוציא המלח שבלע הדם. וזה שנהגו למלוח בשר העשוי לשומרו ימים רבים בלא הדחה תחילה. נראה שהוא אסור, שאין המלח מוציא אלא דם הנבלע בבשר, אבל דם ליכלוך שעליו לא הותר להוציאו במלח כי אם בהדחה. אדרבה הדם שעליו, המלח מבליעו בתוך הבשר, ושמא לא יצא כולו במלח. משום הכי צריך להדיחו תחילה להסיר דמו שעליו, ואחרי כן ימלחנו להוציא דמו הנבלע בתוכו. רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא ומנפץ ליה. פירוש, לא היה רוצה למלוח הבשר במלח דק וכתוש, שהמלח הדק הוא נאחז בבשר ואינו יוצא כולו בהדחה. אלא היה מולחו במלח עב, כדי שיפול ממנו על ידי ניפוץ. ואחרי כן היה מדיחו יפה, שמא נשאר בו ולא יצא כולו בניפוץ. כתוב פסק במקצת ספרים. מאן דמלח בישרא האידנא לחוריה במיא ומלח ליה במילחא גללניתא דמתקא ליה לדמא, ולא נעצריה דקמיט ליה לדמא, וליפקיה ולינפציה מן מילחיה וליחוריה שפיר, ומישתרי למיכליה. ושיעור מימלח בישרא כל שאינו נאכל מחמת מילחו. ובעי לשהוייה במילחא כשיעור טוייה.
אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מיעים. תרגומה הדרא דכנתא ומיעיא וכרכשתא. וכיון שאין בהן דם אסור למולחן עם הבשר. שהם אין טרודים לפלוט, ובלעי הדם של בשר כמו הדם של עופות בדגים. אמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב. והרוצה למלוח כדי לשומרו ימים רבים, ועושה מי מלח ומשים הבשר לתוכן שיקלוט טעם המלח אסור, שהרי פלט דמו באותם המים וחוזר ובולע. והרי הוא כאילו נתבשל בקדירה בלא מליחה. ואין לו תקנה עד שיהא מדיח ומולח וידיח. כדי שיהא ראוי לקדירה. ואחרי כן יעשה מה שירצה ויניחנו במי מלח. שכבר יצא כל דמו. רב ששת מלח ליה גרמא גרמא. תרי מאי טעמא לא משום דפליט האי ובלע האי חדא גרמא נמי פליט מהאי גיסא ובלע מהאי גיסא. אלא לא שנא. והכל מותר.
ואמר שמואל משום רבי חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. איבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות מאי טעמא משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי. או דילמא כיון דמבליע דם באיברים, לדידיה נמי אסור. תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא. יש אומרים דוקא באומצא בלא מליחה, אבל על ידי מליחה או לצלי שפיר דמי. שהמלח והאש מוציאים הדם. ונראה שגם על ידי מליחה הוא אסור, שאסור להבליע הדם בבשר ולסמוך במלחו [פירוש כמו: ולסמוך על המליחה], שאין המלח מוציא אלא דם הנבלע מאיליו דלא סגי בלאו הכי. אבל לא דם שאתה מבליע בו. והאי "באומצא" לאו דוקא. וכך פירש גם המורה ששוב אינו יוצא גם על ידי מלח. ומכאן תשובה למורה שאמר גבי שהה במיעוט סימנין, שהשוחט רוב סימנין והפילו מידו והעוף שוהה למות, אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה. מוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות. דאם יכה בסכין על הצואר הוה ליה כשובר מפרקתה של בהמה.
המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בלא תעשה, הא אכלו עובר בלא תעשה, שמעת מינה בשר עוף בחלב מן התורה הוא. והכי קאמר המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא לידי לא תעשה. והכי משמע פשטה דמתניתין, דסבירא ליה דאין עוף [בחלב] מדאורייתא אלא מדרבנן. ואתיא לפרושי דמאי דתנן לעיל דעוף אינו עולה ואינו נאכל לאו משום דעוף מן התורה הוא, אלא גזרו העלאה דעוף אטו העלאה דבהמה. דאי מתניתין דוקא קתני המעלה אינו עובר אבל האוכל עובר, אמאי נקט עוף אטו המעלה בשר בהמה עובר. אלא לאו ש"מ האי "אינו עובר", אינו בא לידי לא תעשה הוא, אפילו אם יבוא לאכול. וסתמא דמתניתין כרבי עקיבא. ואע"ג דתנן לקמן ר"ע אומר חיה ועוף אינו מן התורה, דמשמע מכלל דרבנן סברי דהן מן התורה. אחיה בלחוד פליגי, דבעוף ליכא מאן דפליג. ואתא ר"ע לאוסופי גם חיה. ובהא פליג אדרבנן, אבל בעוף ליכא מאן דפליג.
מתניתין. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים, פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה. מנא הני מילי א"ר אלעזר אמר קרא וישלח יהודה את גדי העזים [נאמר] כאן גדי העזים, הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע. [קי"ג ע"ב] אמר שמואל גדי לרבות חלב מתה. דאיסור לא תבשל חייל אאיסור חלב ואיסור נבילה. גדי לרבות השליל. פירוש, השליל בשר הוא חשוב לכל מילי, דבלא מחשבה מיטמא טומאת אוכלין, ואם מתה הבהמה השליל מטמא משום נבילה כבשר הבהמה, אלא שהוא ניתר בשחיטת אמו. ואע"פ שהוא ניתר בשחיטת אמו, בשר גמור הוא חשוב לכל דבר. חוץ מן הפיגול, דתנן בפרק כל הפסולין [זבחים ל"ה ע"א], השוחט את הזבח בפנים לאכול שליל או שיליא בחוץ לא פיגל. ויש לומר התם דלא מפגל זיבחא משום שני טעמים, חד דלא הוי גופיה דזיבחא, דהלכה כרבי יהודה דאמר [נ"ח ע"א] עובר לאו ירך אמו הוא. ועוד שיש מקצת בני אדם שאין אוכלין אותו, והוה ליה כשוחט הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול דלא הוי פיגול. אבל שיליא פירשא בעלמא היא. אע"ג דחשיב בישרא לענין יוצא, כדתנן [ע"ז ע"א] שיליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה. והוא הדין אם נתנבלה הבהמה או נטרפה, שיליתה אסורה, מכל מקום כיון שאין סתם בני אדם אוכלין אותה לא דמיא לגדי דסתמיה לאכילה קאי וכפירשא בעלמא הויא. גדי להוציא את הטמאה. בחלב אמו ולא בחלב זכר. בחלב אמו ולא בחלב שחוטה, בחלב אמו ולא בחלב טמאה.
<h2>דף קיד.</h2>
ת"ר המבשל במי חלב פטור. שמי חלב אינן כחלב. [קט"ז ע"א] מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה לי"י אלהיך, ולהלן הוא אומר ואנשי קודש תהיון לי, מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה. והילכתא כמתניתין דאסר בין באכילה בין בהנאה. תנא דבי רבי ישמעאל לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול.
<h2>דף קטז:</h2>
מתניתין, קיבת הנכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, וטרפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה. ואקשינן אטו קבת הנכרי לאו נבילה היא, אמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה. ואשמועינן דשחיטת הנכרי אין בה אלא משום נבילה ולא משום ע"ז, ולאפוקי מדרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז. המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. דכיון דמכח עור דנבילה הועמדה כאילו היתה כל הגבינה נבילה דמיא. ודוקא בעור קיבת נבילה. וארישא קאי דקתני קיבת נבילה. אבל אם העמיד בעור קיבת כשירה הגבינה מותרת, דכיון דלבשר העור ליכא למיחש, דהוה דשחוטה, לבשר בחלב ליכא למיחש, שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא דרך בישול כדכתבית בפרק אין מעמידין בע"ז. וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה. פירוש, אין חלב הקיבה נידון כגוף הבהמה. שכאילו היה כנוס בקערה דמי. וכיון שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. ומקשה והא אמרת רישא קיבת הנכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. פירוש, ואמאי שרי בסיפה טרפה שינקה מן הכשירה, והלא גם הנבילה מכשירה ינקה, ואפילו הכי אתה אוסר הקיבה מפני שנתנבלה, והם הכי נמי נאסר קיבת הטריפה. אמר יצחק א"ר יוחנן לא קשיא רישא קודם חזרה. שהיינו עושים הקיבה כמו גוף הבהמה. וסיפא לאחר חזרה. שאין אנו עושים הקיבה כגוף הבהמה אלא כנוס הוא במיעיה. וכיון שינקה מן הכשירה הקיבה מותרת בין של נבילה בין של טרפה. אבל האי כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שחלב הקיבה חלב גמור הוא. עיין מה שכתבתי בפרק אין מעמידין. ובערך ל"ג בספר המכריע. ת"ר לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין שמא ינקה מן הטרפה או מן הטמאה.
<h2>דף קיז.</h2>
מתניתין. חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב, שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות בין טמאין בין טהורין, והחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. מנא הני מילי דכתיב כל חלב לי"י לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, מה שאין כן בדם. מנא הני מילי אמר עולא דאמר [קרא] לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. ורבי יוחנן [אמר] אמר קרא כי הדם הוא בנפש יכפר, הוא לפני הכפרה כלאחר הכפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה, שכבר נעשית מצותו, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. אף לפני כפרה אין בו מעילה. ותלתא קראי בדם למה לי, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד [למעוטי] מטומאה. אבל פיגול לא צריך קרא, דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם גופיה מתיר הוא.
<h2>דף קיז:</h2>
העור והרוטב והקופה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות. כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות. רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו. פירוש, העור של בהמה שחוטה, כגון בשר פחות מכביצה והעור אדוק עליו ומשלימו לכביצה, מצטרף עמו מפני שהוא שומר לבשר. ולקמן ילפינן שהשומרים מצטרפים לטומאה קלה, דהיינו טומאת אוכלין, בכביצה. אבל לא לטומאת נבילות. שאם אין כזית בבשר שיהא משלימו העור לכזית לטמא טומאה חמורה אדם וכלים, כדילפינן לקמן שהשומר מצטרף לטומאה קלה אבל לא לטומאה חמורה. והרוטב. מרק עב שהוא נקרש על החתיכות של בשר, ואינו חשוב אוכל להיות נאכל בפני עצמו. אבל עם הבשר הוא נאכל, שאין אדם משליכו מעליו. והילכך אינו חשוב אוכל לקבל טומאה בפני עצמו, אבל חשוב הוא להצטרף עם הבשר להשלים לכביצה. והקופה. נפרש לקמן תבלין שבקדירה המקובצים במקום אחד, אע"פ שיש בהם כביצה, אינן חשובין אוכל לקבל טומאה. אבל כשהן על הבשר מצטרפין לכביצה. והאלל. נפרש לקמן. העצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל, והעצם הוא שומר עליו. לפיכך מצטרף עמו לכביצה. והקרנים. נפרש לקמן כל שחותכן ויוצא מהן דם אצל עיקרו מלמטה שהן רכין. ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלין נינהו. והטלפים. משום שומר מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. אבל לא טומאת נבילות. שאין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא. דתניא [ע"ז ע"ב] בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידים ולא בעור. ואע"פ ששומר הם, אין שומר מצטרף לטומאה חמורה. וכן קופה ורוטב לאו מנבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן, אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר.
כיוצא בו. יש שהוא מטמא טומאת אוכלין להיות מקבל טומאה מן השרץ, ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאיליו טומאת נבילות לטמא אחרים. השוחט בהמה טמאה לנכרי. דוקא ישראל, ודוקא שחיטה, ודוקא טמא, ודוקא לנכרי. ישראל ששחט בהמה לצורך נכרי, ועודה מפרכסת, אע"ג דלא חזיא לנכרי דבמיתה תליא מילתא לבני נח, ולא שריא להו שחיטה עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט שחיטה מעליא היא. ואשכחן בישראל דשחיטה שריא לגביה בטהורה. הילכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה גביה. וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משויא ליה, דלא אשכחן נחירה גביה. והכי תניא [קכ"א ע"ב], נחירה אין בה טומאה של כלום. ובטהורה לישראל לא איצטריך למיתני, דכל שכן דהויא אוכלא מיד בשחיטה. וטמאה לישראל לא משויא אוכלא, דבטלה מחשבתו. אבל לא לטומאת נבילות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב [ויקרא י"א]. עד שיתיז את ראשה. דהויא ליה עשאה גיסטרא, ונבילה היא, וחשובה כמתה אע"פ שהיא מפרכסת. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות. דהכא איכא כל הני, דלגבי אוכלין אוכלא נינהו, ונבילה לא מיקריא. רבי יהודה אומר האלל המכונס. הנאסף במקום אחד, הואיל ואחשביה לא בטיל, וחשיב הבשר נבילה. וחייבין עליו. אם נכנס למקדש או אכל קודש. תנינא להא דתנו רבנן שומרין לטומאה קלה ולא שומרין לטומאה חמורה. שומרין לטומאה קלה מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זירוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה שעורה בקליפתה עדשים בקליפתן. ולא שומרין לטומאה חמורה מנלן דתנן רבנן בנבלתה ולא שאין עליו כזית בשר, ועור משלימו לכזית. [קי"ח ע"א] יכול שאני מוציא עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע כנגד הבשר מאחוריו, יכול לא יהא טמא. דאפילו מעשה יד נמי לא עביד, ת"ל יטמא.
<h2>דף קכ.</h2>
והרוטב. מאי רוטב אמר רבא שומנא, אמר ליה אביי הוא עצמו ליטמא, אלא חלא דקריש מאי אריא קריש, אע"ג דלא קריש נמי, דהא אמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביום הכיפורים. איצטרופי לאוכלא אע"ג דלא קרוש מצטרף, לטמא טומאת אוכלין אי קרוש מצטרף אי לא קרוש לא מצטרף. ואי קשיא, ממאי דתנן בפרק שלישי דטהרות [מ"א], הרוטב והגריסין והחלב, בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה, קרשו הרי אלו שניים. דאלמא כל רוטב שקרש חשוב אוכל, ואמאי הכא לא חשיב אוכל באנפי נפשיה כי אם על ידי צירוף. יש לומר דלעולם רוטב הקרוש אינו חשוב אוכל בפני עצמו לקבל טומאה, מפני שאין דרך העולם לאוכלו לבדו כי אם על ידי הבשר. והילכך אינו מקבל טומאה כי אם עם הבשר להצטרף עמו ולא לבדו. ומאי דתנן התם קרשו הרי אלו שניים, דאלמא הוא בעצמו מקבל טומאה, התם משום דנטמא בעודו משקה, כדתנן הרי אלו תחילה. ועכשיו כשקרש לא פרחה טומאתו ממנו אלא חזר להיות שני. אבל לעולם אם לא נטמא בעודו משקה טופח אינו מקבל טומאה כשקרש לבדו, מפני שאין דרכו להאכל לבדו. ודוקא ברוטב אני אומר כן, מפני שאינו נאכל לבדו. אבל הגריסין והחלב שקרשו שנאכלין בפני עצמן מקבלין טומאה בפני עצמן. ונמצא שאין דינם שוה לקבל טומאה בפני עצמן. ואפילו הכי, כיון שהושוו לדבר זה שבעודן משקה טופח הן תחילה וכשקרשו הן שניים, שנאן בדין אחד. ודוקא לטומאת אוכלין מצטרף הרוטב אבל לטומאת נבילות לא. ואע"ג דילפינן בפסחים [מ"ה ע"א] ממשרת ענבים לנותן טעם כעיקר, ובפרק התערובת (בפסחים) [בזבחים [ע"ח ע"ב]] אמרינן דנותן טעם דמין בשאינו מינו הוי מדאורייתא, הני מילי לענין איסורא, שאם אכל הרוטב של נבילה לוקה כאילו אכל הנבילה עצמה, אבל לענין טומאה לא. דדוקא הבשר של נבילה מטמא ולא נותן טעם דידיה.
והקופה. מאי קופה אמר רבה פירמא. אמר ליה אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין, אלא אמר רב פפא תבלין. פירוש, ומתניתין רבי עקיבא, דתנן בפרק בתרא דעוקצין [פ"ג מ"ה], הכשות והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפילפלין וחלת הריע נלקחין בכסף מעשר ואינן מיטמאין טומאת אוכלין דברי רבי עקיבא. א"ר יוחנן בן נורי אם נלקחין בכסף מעשר מפני מה אינן מיטמאין טומאת אוכלין ואם אינן מיטמאין טומאת אוכלין אף הן לא יילקחו בכסף מעשר. אי נמי יש לומר תבלין אחרים שאינם מיני בשמים, כגון פיטרוסיני בלעז וכיוצא בהן.
<h2>דף קכא.</h2>
והאלל. מאי אלל אמר ריש לקיש בשר שפלטתו סכין. פירוש, כשמפשיט העור מן הבהמה אי אפשר שלא יחתוך מן הבשר אצל העור. ואותו הבשר הנדבק בעור קורא אלל. ורבי יהודה פליג ואומר שאותו הבשר הנדבק בעור, אם היה מקובץ במקום אחד שיש בו כזית, חשוב הוא בשר ולא בטיל, והנוגע בו חייב על ביאת מקדש. אמר רב הונא והוא שכינסו. פירוש, ות"ק סובר אע"פ שחזר וכינסו כבר ביטלו העור ואינו חשוב בשר. ורבי יהודה סבר כי הדר כינסו אחשביה.
<h2>דף קכא:</h2>
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד ישראל ואחד גוי מותרין בו.
<h2>דף קכב.</h2>
מתניתין. אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר של ישוב רבי יוסי אומר אף עור חזיר הבר ועור חטרת הגמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור הפרסות ועור בית הבושת עור השליל עור שתחת האליה עור האנקה והכוח והלטאה והחומט, רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבידה טהורין חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר שמונה שרצים יש להם עורות. פירוש, אלו העורות הם רכים ודינם כמו בשר. עור חטרת של גמל. היא הגבנונית שעל גבו. ואותו העור הוא רך. ולקמן נפרש עד כמה זמן נקראת רכה. וכן נמי עגל הרך. עור האדם אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור ומה טעם אמרו עור האדם טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטוחין. ואיכא דמתני לה אסיפא, וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבידה טהורין חוץ מעור האדם אמר עולא עור האדם שעיבדו טהור ומה טעם אמרו עור האדם טמא גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין. מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא, דהא עיבדו. ומאן דמתני לה אסיפא, אבל ארישא טמא מדאורייתא. עור חזיר של ישוב רבי יוסי כול'. במאי קא מיפלגי מר סבר האי נמי רכיך ומר סבר לאו רכיך. עור חטרת הגמל הרכה. מאי רכה אריב"ל כ"ז שלא טענה. עור הראש של עגל הרך כמה אמר עולא בן שנתו ור' יוחנן אמר כל זמן שיונק. ואע"פ שעברה שנתו.
<h2>דף קכב:</h2>
עור הפרסות מאי עור הפרסות א"ר חנינא רכובה הנמכרת עם הראש. עור בית הבושת. בית הרחם של נקיבה. ועור שתחת האליה. עור שתחת הזנב. מקום שאין בו שיער והוא רך. עור האנקה והכוח והלטאה והחומט. ת"ר הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפילו כולן ת"ל אלה. [והא אלה] אכולהו כתיב. אמר רב למינהו הפסיק הענין. פירוש, דהכי כתיבי קראי [ויקרא י"א], וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו, והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת, אלה הטמאים לכם בכל השרץ. ונימא דהאי "אלה" קאי אכולהו אקרא קמא ואקרא בתרא, וכולן יהא עורן כבשרן. ואהדר ליה רב למינהו הפסיק הענין. ולא קאי האי "אלה הטמאים" אלא אקרא בתרא. אבל החולד והעכבר והצב הכתובים בקרא קמא יש להן עור ואין עורן מטמא כבשר. וליחשוב נמי תנשמת. שהיא כתובה בקרא בתרא. אמר רב שמואל בר רב יצחק, רב תנא הוא ותנא תנשמת. ותנא דידן אמאי לא תני תנשמת אמר רב שישא בריה דרב אידי תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא, וקא מיפלגי בגישתא דהלטאה. פירוש, רבי יהודה לא דריש אלה הטמאים. אלא בתר סברא אזיל, דכל דאית ליה גישתא, שעורו קשה ויש לו ממשות, חשוב עור. וקסבר דהלטאה אית לה גישתה כחולדה ורבנן סברי לית ליה גישתא. והם הכי נמי תנא דידן דלא תני תנשמת סבר לה כרבי יהודה דלא דריש אלה הטמאים, אלא בתר גישתא אזיל. וסבירא ליה דתנשמת אית לה גישתא ועורה חלוק מבשרה. ורב דתני תנשמת סבר דלית לה גישתא ודריש אלה הטמאים אכל מאי דכתיבי בקרא בתרא, וכל אלה שעורן כבשרן אם עיבדן או ששם אותם תחת מדרס הרגלים והילך עליהם כדי עבידה בטלו מתורת בשר וטהורין הן. וכמה כדי עבידה אמר רב חוניא א"ר ינאי ארבעת מילין.
<h2>דף קכג.</h2>
מתניתין המפשיט בבהמה ובחיה בטמאה ובטהורה בדקה ובגסה, לשטיח כדי אחיזה, ולחמת עד שיוציא את כל החזה. המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. פירוש, המפשיט או בהמה או חיה בין אם היא טהורה בין אם היא טמאה בין אם היא דקה בין אם היא גסה דין אחד להם. שאם הוא מפשיט העור כדי לעשות ממנה שטיח לשכב עליו או לישב עליו, והוא קורע כל העור מלמעלה ועד למטה כנגד כריסה של בהמה ומפשיטו פשוט. והילכך לא הוי כל העור חיבור לבשר. שהנוגע בעור לאו כנוגע בבשר דמי. ולא הוי העור חיבור עם הבשר. ולא חשיב יד לא להכניס טומאה ולא להוציא. אך העור הסמוך לבשר, שהמפשיט אוחז בו ומפשיט, אותו בית אחיזה בלבד הוי חיבור וחשיב יד, אבל שאר העור המופשט לא חשיב יד. ואם הוא מפשיט העור לעשות ממנו חמת, שהוא מפשיטו כפול ושלם, הוי כל העור המופשט חיבור, וחשיב יד להכניס ולהוציא טומאה עד שיוציא את כל החזה. שעור החזה הוא אדוק בו בבשר הרבה. ועד שלא יפשיט כל החזה הוי כל העור חיבור. ואם הרגיל ומוציא כל העור דרך הרגל האחת, כמו שעושין אלו שמפשיטין לנודות, כל העור הוא חיבור לבשר, וחשיב יד בין להכניס טומאה לבשר בין להוציא ממנו טומאה. תנא כמה כדי אחיזה. טפח, והתניא טפחיים, אמר אבי טפח כפול. מכאן ואילך מאי, אמר רב טהור המופשט, ורב אסי אמר טפח הסמוך. מתניתין. עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חיבור וחכמים אומרים חיבור עד שיפשיט את כולו.
<h2>דף קכד.</h2>
עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. היה עליו כשני חצאי זיתים מטמאין במשא אבל לא במגע דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר במגע ולא במשא. ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שהם תחובים בקיסם והסיטן שהוא טמא. מפני מה ר"ע מטהר מפני שהעור מבטלן. פירוש, העור העומד על הצואר בשעה שהפשיטו, שהפשיט כל גוף הבהמה ועדיין לא הופשט הצואר. רבי יוחנן סבר דלא הוי חיבור להכניס ולהוציא טומאה, וחכמים אומרים חיבור הוא עד שיפשיט את כולו. עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב היוצא ממנו. הוא חוט של בשר שנפרד מן הבשר ומדולדל ותלוי בו. ואם נגע בו הרי הוא טמא כאילו נגע בבשר. וכן אם נגע בשערה שכנגדו שעומדת בעור כנגד הבשר טמא, דחשיב השיער יד להוציא טומאה. ואם היו על העור שני חצאי זיתים מופרדין זה מזה מטמאין במשא, שהרי בבת אחת נושאן. אבל לא במגע. שאינו יכול ליגע בשניהן בבת אחת אלא בזה אחר זה, ואין נוגע וחוזר ונוגע. ורבי עקיבא אומר שאינן מטמאין כאחת לא במגע ולא במשא. ואם היו תחובין בקיסם והסיטן מודה רבי עקיבא שהוא טמא. ולמה הוא מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. היו עליו שני חצאי זיתים וכול'. אמר עולא א"ר יוחנן לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתן סכין לא. פירוש, שאם פלטתו סכין בטל לגמרי, ואין בו טומאה של כלום. מטמאין במשא אבל לא במגע, אמר בר פדא לא שנו אלא מאחריו אבל מלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע ורבי יוחנן אמר אין נוגע וחוזר ונוגע.
<h2>דף קכה.</h2>
מתניתין. קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין נקובין בין סתומין טמא. קולית הנבילה וקולית השרץ הנוגע בהן סתומין טהור, ניקבו כל שהן מטמאין במגע. ומנין שאף במשא ת"ל הנוגע והנושא, את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. פירוש, קולית היא עצם הירך. וקולית המת היא טמאה, דהא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. וקולית המוקדשין. כדתנן בשלהי פסחים [ק"כ ע"ב], הפיגול והנותר מטמאין את הידים. דגזרו בהו רבנן טומאה משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, כדמפרש התם. וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר. נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה ולא בעצמות וכן שרץ. הילכך סתומין טהורין אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע. דכיון דאי אפשר לו ליגע בטומאה עצמה אין השומר מטמא. ניקבו כל שהן אפילו כחוט השערה, שאפשר לו להכניס בו חוט השיער של ראשו או של זקנו, והרי מטמא בכך. ומנין אף במשא. דדוקא אם ניקבה מטמא הקולית של נבילה, אבל אם לא ניקבה לא. ת"ל והנוגע והנושא. הקישן הכתוב לומר לך דכל זמן שלא באו לכלל מגע לא באו לכלל משא.
קולית המת נוגע אין מאהיל לא, היכי דמי, אי דאיכא כזית בשר מחוץ, באהל נמי ליטמא דליכא. ואי דאיכא כזית מוח מבפנים, טומאה בוקעת ועולה, ובאהל נמי לטמא דליכא. ואי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, אבר מעליא הוא ובאהל נמי לטמא. פירוש, כדתנן בפ"ק דאהלות [מ"ז], האיברים אין להם שיעור, אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. אמר רב יהודה בריה דר' חייא זאת אומרת מוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ. במאי אוקימתה בדליכא כזית. ואי ליכא כזית מוקדשין במאי מיטמו ותו קולית הנבילה וקולית השרץ כי ניקבו אמאי מטמאין רישא דליכא כזית, וסיפא דאיכא כזית, ומילי מילי קמ"ל. רישא קמ"ל מוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ. מוקדשין קמ"ל שימוש נותר מילתא היא, דאמר מרי בר אבוה א"ר יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. נבילה אע"ג דאיכא כזית ניקבה אין לא ניקבה לא. דבעינן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. ורבי יוחנן אמר לעולם דאיכא כזית, ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, ומאי נוגע דקתני מאהיל. פירוש, לא בעי לאוקומי מתניתין בתרי טעמי. אלא רישא וסיפא דאיכא כזית. והמאהיל קרי נוגע. ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ קולית הנבילה וקולית השרץ כי סתומין אמאי טהור א"ר בנימין בריה דרב גידל א"ר יוחנן הכא במאי עסקינן כגון דאיכא כזית מוח המתקשקש, גבי מת טומאה בוקעת ועולה, גבי נבילה אע"ג דאיכא כזית, כיון דהוה מתקשקש, ניקבה אין, לא ניקבה לא.
<h2>דף קכו:</h2>
קולית הנבילה ת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה. יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא, את שאפשר ליגע טמא. פירוש, יו"ד יתירא דריש, את שאפשר ליגע, שם טומאה עליו. והילכך אע"ג דלא נגע אלא בעצם טמא. דשומר מכניס ומוציא טומאה. א"ל רב זעירי לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא א"ל תא חזי כמה נקבים יש בה. אמר רב פפא לרבא אלא מעתה כוליא בחלבה לא תיטמא. תא חזי כמה חוטין נמשכין ממנה. בעי רב הושעיה חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי אי לא בתר דבעיה הדר פשטה, מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי. מתניתין. ביצת השרץ המרוקמת טהורה, אם ניקבה כל שהו טמאה. שרץ שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור, רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא. פירוש, יש שרץ שהוא מטיל ביצים [כגון] הצב והלטאה. ואע"פ שהיא מרוקמת שכבר נוצר השרץ בתוכה, טהורה היא, לפי שאי אפשר ליגע [בה]. ואם ניקבה כל שהוא טמאה אע"פ שלא נגע בשרץ, שהשומר מוציא טומאה. ויש שרץ שנוצר מן האדמה ואינו פרה ורבה, ואינו נוצר כולו ביחד. ת"ר הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ, יכול אפילו לא ריקמה, ת"ל השרץ, מה שרץ שריקם אף כל שריקם. יכול אפילו לא ניקבה, ת"ל הנוגע יטמא, את שאפשר ליגע טמא, את שאי אפשר ליגע טהור. וכמה נקיבתו כחוט השערה. שאפשר ליגע בחוט השערה. שרץ שחציו בשר אריב"ל והוא שהשריץ על פני כולו.
<h2>דף קכז.</h2>
מתניתין. האבר והבשר המדולדלין בבהמה טמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר. נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר. ורבי שמעון אומר לא הוכשרו. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר, והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה ורבי שמעון מטהר. פירוש, נתלש ממנה אבר בשר גידים ועצמות או נתלש ממנה בשר לבדו ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר טהור מכלום. כדילפינן לקמן [קכ"ח ע"ב]. מיטמאין טומאת אוכלין במקומן. אע"פ שהן מחוברין. אם חישב עליהן להאכילן לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה לטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן. אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את האחרים. וצריכין הכשר. לבוא במים פעם אחת לאחר שנידלדלו. ושוב מקבלין טומאה עולמית. וליכא למימר בה אבר שסופו לטמא טומאה חמורה דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שתמות. ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה, דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול.
<h2>דף קכז:</h2>
נשחטה הבהמה. נטהרו עוד מלטמא משום אבר מן הנבילה ואע"פ שאסורין באכילה, כדאמרן בבהמה המקשה לילד מובשר בשדה טרפה, מידי נבילה טהרו, ואין שחיטה עושה ניפול. והוכשרו בדמיה. לקבל בדמיה טומאה בלא הכשר אחר. מתה הבהמה הבשר. שנידלדל. צריך הכשר. לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנידלדל. דטומאת נבילה אין בו, כדאמרינן בבהמה המקשה [ע"ג ע"ב], דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה, אלא כפרוש מחיים, ובשר הפורש מן החי טהור. והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה. דמיתה עושה ניפול כמי שנפל סמוך למיתה, ואינו נבילה. הילכך אינו מטמא משום נבילה. ולקמן נפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה. ורבי שמעון מטהר. נפרש לקמן. מיטמאין טומאת אוכלין וכו'. טומאת אוכלין אין, טומאת נבילות לא. היכי דמי אי דמעלין ארוכה טומאת אוכלין נמי לא ליטמי. ואי דאין מעלין ארוכה אפילו טומאת נבלות ליטמי לעולם אין מעלין ארוכה, ולענין טומאת נבילות דרחמנא אמר וכי יפול, עד שיפול. פירוש, גבי שרצים כתיב, שאבר מן החי טמא בהן, כדאמרן לעיל, ולא ייקרא נבילה עד שיפול. תניא נמי הכי, האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה יכול יטמאו טומאת נבילות ת"ל וכי יפול, עד שיפול. ואמרינן ואפילו הכי מיטמא טומאת אוכלין. פירוש אע"ג דלענין טומאת נבילות חשיבי כמחוברין, לענין טומאת אוכלין חשיבי כתלושין.
מסייעא ליה לרב חייא בר אשי, דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל תאינים שצמקו באיביהן מיטמאין טומאת אוכלין במקומן והתולש מהן בשבת חייב חטאת. פירוש, אם היו התאנים לחים אע"פ שנתבשלו כל צורכן כמחוברין הן לכל מילי, אף לענין טומאה, שאע"פ שנגמר בישולן אי אפשר שלא יינקו מן האילן וכן ענבים שהגיעו ליבצר וכן קמה שהגיעה ליקצר, הם כמחוברים, בין לענין שבת בין לענין טומאה. וכשצמקו הם ולא עוקציהם, אע"פ שכבר אין יונקין שהרי צמקו, כיון שעוקציהן לחים ומחוברין באילן יפה, בתר מקום חיבורן אזלינן, והתולש מהן בשבת חייב, שהרי הן מחוברים יפה ואינן נופלין מאיליהן, ותולש מן המחובר חשבינן ליה. וכשצמקו הם ועוקציהן, כיון שיבש מקום חיבורם כתלושין הוו אף לענין שבת, שמאליהן הם נופלים אם תנענע בהם. ועצים יבשים ועשבים יבשים דאמרינן בפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב] שהתולשן פטור משום דדמו לצמקו הן ואיביהן, שיבשו השרשים שלהן ואין יונקין מן הארץ כלל, ואין גזעם מחליף. הילכך כתלושין דמו. זה החידוש השמיענו שמואל שאע"פ שהן כמחוברין לענין שבת, לענין טומאה הן כתלושין. וסייענוהו ממתניתין שאע"פ שהאבר והבשר המדולדלין הן כמחוברין לענין טומאת נבלות, לענין טומאת אוכלין חשבינן לה כתלושין. נשחטה הבהמה כול'. במאי קא מיפלגי אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קא מיפלגי מר סבר בהמה נעשת יד לאבר ומר סבר אין בהמה נעשת יד לאבר.
<h2>דף קכח:</h2>
והאבר מטמא משום אבר מן החי. מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה נפקא מינה לבשר הפורש ממנו. דאילו בשר הפורש מן החי לא מטמא ומן הנבילה מטמא. פירוש, מן הנבילה מטמא, דהא כזית בשר מהנבילה מטמא, ובשר הפורש מן החי טהור. דדוקא אבר הפורש מן החי שיש בו גידין ובשר ועצמות הוא מטמא, אבל בשר בלחוד טהור. מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא וכי ימות מן הבהמה, ואפילו מקצת בהמה. פירוש, זהו אבר מן החי. ותניא יכול בשר הפורש מן החי יהא טמא ת"ל וכי ימות, מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין. ובשר עושה חליפין, שעולה אחר תחתיו וחוזר לקדמותו.
<h2>דף קכט.</h2>
ור' שמעון מטהר. ר' שמעון מאי קסבר. אי מיתה עושה ניפול ליטמי משום אבר מן החי אי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן הנבילה רבי שמעון אסיפא קאי דקתני מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. אלמא שהבשר מקבל טומאה. ופליג רבי שמעון ואומר שהבשר כיון שהוא אסור באכילה לבני נח, דהוי ליה בשר הנתלש מן החי, אינו מקבל טומאה. דכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל.
<h2>דף קכט:</h2>
מתניתין. האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין. מת האדם הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר. פירוש, דכתיב אדם כי ימות. וכל זמן שהוא חי מציל עליהן מלטמא. מת האדם הבשר טהור. דמיתה עושה ניפול והוי ליה כבשר הפורש מן החי. ובשר הפורש מן החי טהור. והאבר מטמא משום אבר מן החי. דמיתה עושה ניפול. ואינו מטמא משום אבר מן המת. מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת איכא בינייהו כזית בשר. דאילו כזית בשר הפורש מן החי לא מטמא, ומן המת מטמא, כדתנן כזית בשר הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע ורבי נחמיה מטהרין. אי בעית אימא עצם כשעורה איכא בינייהו. דעצם כשעורה הפורש מן החי טהור ומן המת טמא. כדתנן עצם כשעורה הפורש מן אבר מן החי רבי נחמיה מטמא ורבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין. השתא דאתית להכי בין תנא קמא לרבי שמעון כזית בשר או עצם כשעורה איכא בינייהו. תנא קמא מטמא ורבי שמעון מטהר.
<h2>דף קל.</h2>
הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין, שהיה בדין ומה החולין שאינן חייבים בחזה ושוק חייבים במתנות, קדשים שחייבים בחזה ושוק אינו דין שיהיו חייבים במתנות, ת"ל ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם, אין לך אלא מה שאמור בענין. [ק"ל ע"ב] אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, מאי טעמא אי בעית אימא משום דכתיב "זה". פירוש, דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן, אבל אם אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן. ואי בעית אימא משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעין.
מתניתין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב, ואם מתו ייקברו. פירוש, אם קדם מום קבוע להקדשן הרי הן כמו מקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ויש בהן קדושת דמים ואין בהם קדושת הגוף. ואם נפדו חייבים בבכורה ובמתנות. דכל זמן שלא נפדו קדושת דמים פטורין מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה. אבל לאחר שנפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד. מה שאין כן במוקדשים תמימים ונסתאבו ופדאן, דאמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב. ובפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר, מדאיצטריך למימר בהו הטמא והטהור יחדו יאכלנו. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. בבכורות [י"ד ע"א] מוקמינן לה כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. בין רישא דמתניתין דקתני מותר בין סיפא דמתניתין דקתני אסור. והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן במתניתין לקמן דחייב אם שחטן בחוץ קודם פדיונן. דאע"ג דאינן ראויין לפתח אהל מועד, דהא בעלי מומין נינהו, ותנן [זבחים קי"ב ע"א] הראויין לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינן ראויין בפנים אין חייבין עליו בחוץ, הא מוקמינן לה בבכורות [ט"ז ע"א] בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו הלכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליו בחוץ. וכולה מתניתין מיתנא נמי בבכורות בפרק שני [י"ד ע"א]. ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא, טוב מעיקרו עושה תמורה, ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינו ראוי אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדכתיב ואכלת ולא לכלביך, הני מילי בקדשים שקדם הקדשן את מומן, שנסתאבו לאחר כן. דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה, וכיון שמתה אי אפשר להעמידה. חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאע"פ שקדם מומם להקדשם חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם. אלא שאינם כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש. תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים. כדילפינן בבכורות [כ"ח ע"א], ובשרם יהיה לך, בשרם תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה [ויקרא כ"ז] העשירי יהיה קודש לא יבקר בין טוב לרע, טוב היינו תם, רע היינו בעל מום. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי. פטורין מן הבכורה. דאין קדושה חלה על קדושה. ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה. אין יוצאין בפדיונן לחולין ליגזז וליעבד. כדאמרינן תזבח ואכלת, אין לך בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד, אבל גיזה ועבודה לא. וולדן וחלבן אסור. בבכורות [י"ד ע"א] מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דאי איעבר ואיתליד לאחר פדיונן כמו ולד צבי ואיל הוא. והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן. ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואם מתו. הם עצמן. ייקברו. אי משום דבעינן העמדה והערכה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף קלא.</h2>
ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא אתו אמרו ליה לרב אמר להו לא מסתייה דלא שקלינן מיניה מחטף נמי חטיף. ורב מאי סבר, אי קסבר דאיקרו "עם" נישקול מיניה, אי לא איקרו "עם" רחמנא פטריה מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם. [קל"א ע"ב] דרש מרימר הילכתא כותיה דרב. כי אתא עולא אמר מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כוהנת. [קל"ב ע"א] רב כהנא אכיל בשביל אשתו. רב פפא אכיל בשביל אשתו. רב יימר אכיל בשביל אשתו. רב אידי בר אבין אכיל בשביל אשתו. אמר רבינא אמר לי מרימר הילכתא כותיה דרב והילכתא כותיה דרב חסדא והילכתא כותיה דעולא והילכתא כותיה דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה מישראל בנה פטור מחמש סלעים.
<h2>דף קלב.</h2>
מתניתין. בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטים את כולם פוטרים את כולם, אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד, השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות, והמשתתף צריך שירשום, אם אמר חוץ מן המתנות פטור מן המתנות, אמר לו מכור לי בני מיעיה של פרה והיו בהן מתנות כהונה נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקח הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים פירוש, לקמן מוקמינן לה בבכור בעל מום ואינו חייב במתנות. בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן. שכל אחד אומר לו "שמא זה הוא הבכור. הבא ראיה וטול". אבל אם אחד שוחט את כולן אינו נפטר אלא מאחד שהוא בכור. ואמאי ויבוא עליו הכהן משני צדדין ולימא ליה אי בכור הוא דידי הוא כוליה, ואי לאו בכור הוא הב לי מתנתא מיניה.
<h2>דף קלב:</h2>
אמר רב משרשיא בבא ליד כהן ומכרו לישראל במומו. השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח. פירוש, משום הכי נקט פטור אצל שוחט, לומר לך שדינו של כהן הוא על הטבח לתבוע מתנותיו, ולא עם בעל הבהמה, ומשום הכי תני הכא שהטבח פטור. וקשיא לי בהאי פירושא, דראובן הוא בעל הבהמה, והוא יכול ליתן המתנות לכל מי שירצה, וטובת הנאתן שלו. ובעבור ששחטה שמעון יהיה הוא זכאי ליתן לכל כהן שירצה. ונראה לי לפרש כן, זאת אומרת כולי', מדתני השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות, דמשמע דוקא אם שחט ישראל הבהמה לצורך הכהן והנכרי הוא פטור ישראל מן המתנות מפני שהבהמה אינה שלו. הא אם קנה ישראל בהמה מן הכהן ונכרי ושחט אותה, חייב במתנות. ולא אמרינן כיון שגדלה בפטור אצל כהן ונכרי אע"פ שעכשיו קנאה ישראל תהיה פטורה מן המתנות, דומיא דקונה שדה מן הגוי לאחר שהביאה בידו שליש שהיא פטורה מן המעשרות כיון שגדלה בפטור. והכא נמי גבי בהמה הוה קס"ד למיפטר. משום הכי איצטריך למיתני דוקא אם שחט ישראל בהמת הכהן לצורך הכהן, אבל אם שחטה לצורכו, כגון שקנאה ממנו, חייב הוא מפני שהדין עם הטבח. ואע"פ שקנאה מכהן שגדלה בפטור. והוא הדין אמרינן לקמן בראשית הגז [קל"ו ע"א], שאם קנה ישראל בהמת הנכרי לגוז, הוא חייב בראשית הגז, ואע"פ שגדלה בפטור. דדוקא מעשרות דטבלי אזלינן בתר מי שגדלה אצלו. אבל מתנות וראשית הגז דלא טבלי לא אזלינן אלא בתר טבח וגוזז.
דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח במשמע. פירוש, כששוחט הכהן לעצמו פטור, אבל אם היה טבח ששוחט למכור לאחרים חייב. אושפזיכניה דרבי טבלא כהן הוה ודחיקא ליה מילתא אתא לקמיה דרבי טבלא אמר ליה זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל ואיידי דפטרת להו מן המתנות משתפי לך בהדייהו אזל, לסוף חייביה רב נחמן אמר ליה והא רבי טבלא פטר אמר ליה זיל אפיק, ואי לא מפיקנא לרבי טבלא מאונך. אתא רבי טבלא לקמיה דרב נחמן אמר מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה דכי אתא רב אחא בר חיננא מדרומא אמר, ריב"ל וכל זקני דרום אמרו, כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור, מכאן ואילך חייב. אמר ליה וליעביד ליה מיהא כרב אחא בר חיננא, אמר ליה הני מילי היכא דלא קבע מסחתא, הכא קבע מסחתא מעיקרא. אמר רב חסדא האי כהנא טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא די"י אלהי ישראל. אמר רבה בר רב שילא הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרין ותרתין שנין. מאי קמ"ל הא קמ"ל דתו לא משמתינן להו אלא מסתיא להו ההיא שמתא דרב חסדא. והתניא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה טול לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. אלא הא קמ"ל דקנסינן ליה בלא התראה. כי הא דרבא קניס אטמא. פירוש, היה קונסו ליתן כל הירך לכהן בעבור שלא נתן לו המתנות. רב נחמן בר יצחק קניס גלימא.
אמר רב חסדא מתנות כהונה הזרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים. והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר בני מערבא מפלגי להו גרמא גרמא. פירוש, כל עצם היה חותך לשנים. ספר אחר, דוקא בזרוע מיירי, שהוא שני פרקים, ומחלקו ונותן לכל כהן עצם אחד. התם בדתורא [ס"א, מתורא]. פירוש, שהן גסין ויש בהן כדי נתינה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. וא"ר יצחק א"ר יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים. ומסיק תלמודא, ולית הילכתא כותיה. ואמר רב חסדא מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא דאמר קרא למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. ואם רוצה לשנות באכילתן יכול, כדתנן [בפרק] כל התדיר [זבחים צ' ע"ב] גבי קדשים, ובכולן רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין. וכל שכן במתנות שהן חולין, אלא שמצוה לאוכלן צלי כדרך גדולה. ואמר רב חסדא עשרים וארבע מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה. ולא היא, דתניא רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה, טעמא דאינו מודה הא מודה אע"ג דלא ידע בה.
<h2>דף קלג.</h2>
א"ר אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין, וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה. ולא היא, אי לטווייה מידב דייבי, אי לקדירה איידי דמחתך להו ומלח דייבי. אמר רבא בדיק לן רב יוסף, האי כהנא דחטיף מתנתא, חבובי מצוה היא, או זלזולי מצוה היא ופשטינן ליה, ונתן ולא שיטול מעצמו. אמר אביי מריש הוה חטיפנא, אמינא חבובי מצוה היא, כיון דשמעתה להא ונתן ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנה, מימר אמינא. הבו לו כיון דשמעתה להא ויטו אחרי הבצע ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא. כי מייתי לי שקילנא. כיון דשמעתה להא [דתניא] הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים אוכלים, כי מייתו לי לא שקילנא, בר ממעלי יומא דכיפורי, דמחזיקנא נפשאי בכהני. אמר רב יוסף האי כהנא דאיכא צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא מזכי ליה מתנתא, ואע"ג דלא מטו לידיה דכהן זכה, במכרי כהונה ולויה. פירוש, בכהן שהוא ניכר בעיר. ורוב בני אדם אוהבין אותו ונותנין לו המתנות. ובאותו כהן אמרינן דיכול לזכות לאחר אע"ג דלא אתו לידיה.
רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרבי אחא בר אדא עבד להו עגלא תולתא א"ל רבא לשמעיה. פירוש שמעיה הוה כהן. זכי לי מתנתא, דבעינא מיכל לישנא בחרדלא, זכי ליה. רבא אכל רב ספרא לא אכל. אקריוה לרב ספרא בחילמיה מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע. אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה דילמא משום דעברי אשמעתיה דמר ולא אכלי אקריון הכי א"ל אנא לא אמרי אלא בכהן דחביב ליה כי גופיה ומדעתיה מזכי, הכא שמעא על כורחיה מזכי. ותו כי אמרי אנא בצורבא מרבנן דדחיקא ליה מילתא רבא אפשר ליה. אלא מ"ט אקריון לדידי א"ל כלפי רבא א"ל וליקרויה לדידיה רבא נזוף הוה קמי שמיא. [משום דבעי] ואתא מיטרא בתקופת תמוז. פירוש, כדאמרינן בתעניות [כ"ד ע"ב] דבעא מיטרא בלא צורך משום יקרא דשבור מלכא ואיתחזי ליה אבוה בחילמיה [ואמר ליה] איכא דמטרח קמי שמיא כולי האי, ושני דוכתיה ואשכחיה דמרגש בסכיני. אמר רב יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, ואין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו. א"ר חמא בר' חנינא כל העושה טובה למי שאינו מכירה כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן למרגמה וגומ', לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד משול בשרים. והמשתתף עמהם צריך שירשום. פירוש, המשתתף בבהמה עם הכהן או עם הנכרי צריך שירשום ויעשה בו סימן, כדי שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל.
<h2>דף קלג:</h2>
אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחיים, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מיעים פטור מן הקיבה. חייא בר רב אמר אפילו שותף באחת מהן פטור מכולם. והילכתא כרב הונא, דחייא בר רב איתוקם בתיובתא. וטעם המשתתף שהוא פטור, משום דזרוע אמר רחמנא ולא חצי זרוע. אם אמר חוץ מן המתנות. פירוש, כהן שאמר לישראל מוכר אני לך פרתי חוץ מן המתנות. פטור ישראל מן המתנות. שהרי לא מכר לו הכהן אלא גוף הפרה, והמתנות שייר לעצמו. ואין לו עסק לישראל הקונה ממנו במתנות כלל.
<h2>דף קלד.</h2>
ורמינהו על מנת שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה. פירוש, אע"פ שמן הדין [היה] שיהיו שלו, מידי דהוה אכל תנאים בעלמא, קנסינן ליה. משום דהוי "חלקם שאלו". דכיון דכולה בהמה זבין ליה חייב ישראל ליתן המתנות. וזה הכהן שהתנה עליהם הוה ליה "חלקם שאלו בפיהם". וקנסינן ליה שלא יקיים לו תנאו ומאי שנא ברייתא ממתניתין. ומהדר, על מנת אחוץ קא רמית, על מנת לאו שיורא הוא, חוץ הוי שיורא. פירוש, כשאמר חוץ מן המתנות, שיירם לעצמו ולא מכרם לו, ואין ללוקח שום זכיה בהם. אבל על מנת לא הוי שיורא, וכל הבהמה מכר לו עם המתנות, ורמי חיובא על הלוקח להפריש וליתנם לכהן. ואע"פ שזה התנה עליהם שיתנם לו קנסינן ליה שלא יקיים תנאו, אלא נותנם לכל כהן שירצה. ורמינהו על מנת שהמתנות שלי המתנות שלו. בהא פליגי, מר סבר על מנת כחוץ דמי ומר סבר על מנת לאו כחוץ דמי. אמר לו לטבח מכור לי מיעיה של פרה זו והיו בהן המתנות. הקיבה. נותנן לוקח זה לכהן, ואין המוכר פוחת לו ללוקח מן הדמים, שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם, וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל. הליטרא בכך וכך. כמו שהיו רגילים לעשות. ושקל לו הקיבה. נותנה. לוקח זה. לכהן. שהרי הגזילה אצלו. והטבח פוחת לו מן הדמים על כורחו, שמכר לו דבר שאינו שלו.
מתניתין. גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב. ואם ספיקא פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ורמינהו גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב, ואם ספק חייב. אמר ליה רבה לאביי ספק ממונא לקולא ספק איסורא לחומרא.
<h2>דף קלד:</h2>
לוי זרע בכישור לא הוו עניים למישקל, אתא לקמיה דרב ששת, א"ל לעני ולגר תעזוב אותם, ולא לעורבים ולא לעטלפים. פירוש, ומלקטו לעצמו, ואינו חייב ליתנו לעניים, דלא כתיב [בהו] נתינה, אלא תעזוב אותם. השתא דליכא עניים נוטלם לעצמו. ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מידרשא קם רבי אמי זכה ביה, והיכי עבד הכי, והכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו. רבי אמי נמי לעניים זכה ביה. ואי בעית אימא אדם חשוב שאני, דתניא והכהן הגדול מאחיו, שיהא גדול בכוח ובנוי ובעושר ובחכמה. אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלים אותו תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו. מתניתין. איזהו הזרוע מן הפרק של ארכובה ועד הכף של יד והוא של נזיר. וכנגדו ברגל שוק, רבי יהודה אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל. איזהו הלחי מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. פירוש, מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש, ועד הכף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אשפל"א בלעז. והוא של נזיר. דכתיב ביה הזרוע בשלה מן האיל. וכנגדו ברגל שוק. שוק האמור בשלמים נמי הוי שני עצמות מן הפרק של ארכובה ועד בוקא דאטמא. דהיינו כל הירך עד סובך של רגל, דהיינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי. הפרק של לחי. אצל הצדעים, וחותך כלפי למטה עד פיקה של קנה, הוא כסוי של כובע, שהוא פתיחתה של קנה, דהיינו בית הבליעה עם הלשון. ת"ר הזרוע, זרוע ימין. אתה אומר זרוע ימין, או אינו אלא זרוע שמאל ת"ל הזרוע. מאי משמע כדאמר רבא הירך, המיומנת שבירך. הכא נמי הזרוע המיומנת שבזרוע. פירוש, כדאמר רבא בפרק גיד הנשה [צ"א ע"א] אליבא דרבי יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין. הלחיים למאי אתא להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים. הקיבה למאי אתא לכדתניא חלב שעל הקיבה א"ר יהודה הכהנים נהגו בה עין יפה ונתנוהו לבעלים. טעמא דנהגו, הא לאו הכי דידהו הוא. דורשי חומרות אמרו הזרוע כנגד היד שנאמר ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, לחיים כנגד תפילה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל, קיבה כמשמעה, שנאמר ואת האשה אל קבתה. ועד פיקה של גרגרת. והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה ל"ק הא רבי חנינא בן אנטיגנוס הא רבנן. דתניא מוגרמת פסולה. העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשירה. פירוש, מוגרמת שהיא למעלה מטבעת הגדולה פסולה, ורבי חנינא העיד שהיא כשירה עד שיפוי כובע. ואליבא דרבי חנינא דמכשר עד שיפוי כובע הוי בית השחיטה עם הלחיים. ואליבא דרבנן לא הוי בית השחיטה עם הלחיים. ואי בעית אימא הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ובלחיים מבראשית הגז, שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בבקר ובצאן, במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה. פירוש, כל הגוזז צאנו, בין טלאים בין זקנים, ואפילו גזז מאה פעמים, נותן ממנה מתנה לכהן. ושיעורא נפרש לקמן. נוהגין בבקר ובצאן. דכתיב [דברים י"ח] אם שור אם שה. ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת. וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים. דכתיב גז, ועזים לא מיקרי גז, כדנפרש לקמן. ואינו אלא במרובה. דבעינן שיגזוז חמש צאן, כדנפרש לקמן. [קל"ו ע"א] תניא רבי אילעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ. מ"ט דר"א אמר רבה יליף נתינה נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחו"ל לא אף ראשית הגז בארץ אין בחו"ל לא.
מתניתין וכמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר בגליל מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד קטן שנאמר תתן לו כדי נתינה. לא הספיק ליתן לו עד שצבעו פטור. ליבנו ולא צבעו חייב. הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז. לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר חייב, ואם לאו, הלוקח חייב. היו לו שני מינים, תחופות ולבנות, מכר לו תחופות אבל לא לבנות, זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. פירוש, ולא צואי, צמר שלא נתלבן, והוא עדיין בליכלוכו. לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. פירוש, דקנייה בשינוי, והוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן. ליבנו ולא צבעו חייב. שאין זה שינוי, ואכתי בעיניה הוא. הלוקח גז צאנו של נכרי במחובר פטור, דגז צאנך כתיב, והאי צאן לאו דידיה הוא, ואצאן דידיה קפיד קרא ולא אגיזין דידיה. תחופות. לא שחור ולא לבן. מלובן ולא צואי. תנא ולא שילבננו ויתנו לו. אלא כל שאילו ילבננו כהן ויעמד על חמש סלעים. כדי לעשות ממנו בגד קטן. מנא הני מילי אריב"ל אמר קרא לעמוד לשרת, דבר הראוי לשירות, ומאי ניהו אבנט. אימא מעיל תפשתה מועט תפשתה תפשתה מרובה לא תפשתה. אם שייר מוכר חייב. בדאמר ליה לוקח "מתנה דכהן גבך היא". לא שייר לוקח חייב, דאמר ליה מוכר "מתנה דכהן לא זביני לך". [קל"ו ע"ב] היו לו שני מינים תחופות ולבנות כול'. מאי טעמא אי משום דהוו תרי מיני, וכי היכי דתנן גבי תרומה שאין תורמין ממין על שאינו מינו הם הכי נמי בראשית הגז. אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקיבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, משום דתרי מיני נינהו. אלא עצה טובה קמ"ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון, הכא נמי עצה טובה קמ"ל דליתיב ליה מתרוייהו.
<h2>דף קלו:</h2>
אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלתא סבי כרבי אילעאי בראשית הגז, דתניא רבי אילעאי אומר אינו נוהג אלא בארץ, כרבי יהודה בן בתירא בד"ת, דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין ד"ת מקבלין טומאה. כרבי יאשיה בכלאים דתניא רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והא דאמרינן כרבי אילעאי בראשית הגז פירש המורה והוא הדין למתנות. וכך הסברא מוכחת כדברי המורה, דהא תרוייהו נתינה נתינה יליף להו מתרומה. אבל מיהו קשיא לי מאי דאמרן גבי מתנות בפירקא דלעיל [קל"ב ע"ב] רב נחמן בר יצחק קניס גלימא ורבא קניס אטמא. והא איהו הוא דאמר נהוג עלמא כתלתא סבי. ואם כן מוכיח דדוקא בראשית הגז נהוג כותיה, ומשום דראשית הגז ילפא מרישיה דקרא, דאיתקוש להדדי. אבל נתינה נתינה לא ילפי'. ואין לומר דבתר הכי נהוג כרבי אילעאי, ומאי דקניס גלימא מקמי דלינהוג. דהא בשילהי פרק קמא דקידושין [ל"ט ע"ב] מוכח שאף אותם שקדמו לרב נחמן בר יצחק סבירא להו הכי. דאמרינן התם, רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי ביני גופני, אמר ליתי מר נישמתיה, אמר ליה לא צהריתו, הא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והיכא קיימא לן [הכי], אי לאו משום דנהוג עלמא כתלתא סבי. וגם אין לומר דמאי דקניס רב נחמן בר יצחק בארץ ישראל הוה, דהא תלמידיה דרבא הוה, ושניהם היו בבבל. אבל מכל מקום העולם סמכו על זה ואין מי שיתן מתנות בחוצה לארץ.
<h2>דף קלז.</h2>
וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים. מנא הני מילי אמר רב חסדא אתיא גיזה גיזה, ראשית גז צאנך תתן לו, וכתיב התם ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים אף כאן כבשים. מתניתין. וכמה הוא מרובה ב"ש אומרים שתי רחלים וב"ה אומרים חמש. ב"ש אומרים שתי צאן וב"ה אומרים חמש, שנאמר וחמש צאן עשויות. רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז. וחכ"א חמש רחלות גוזזות כל שהן. פירוש, בציר ממנה ופרס לא חשיבא גז. שזו היא הפחותה שבגיזין. בשלמא לבית שמאי תרי נמי איקרו צאן אלא ב"ה מ"ט אמר רב כהנא אמר קרא עשויות, שעושות שתי מצות, ומאי נינהו ראשית הגז ומתנות. רב אשי אמר שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה. תניא רבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו אמר ארבע, שנאמר וארבע צאן תחת השה. תניא אמר ר', אילמלי דבריהן דברי תורה, ודברי בריבי דברי קבלה, אנו דברי ברבי שומעין. וכל שכן דבריהן דברי קבלה ודברי ברבי דברי תורה, וא"ר יוחנן מפני שמועה אמרוה מפח מפי חגי זכריה ומלאכי. [קל"ז ע"ב] וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן, וכמה כל שהן אמר שמואל ששים סלעים, ונותן סלע אחת לכהן. דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ראשית הגז בששים.
<h2>דף קלז:</h2>
תנן וכמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר בגליל. הא איתמר עלה דההיא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו בישראל שיש לו הרבה גיזין עסקינן ומבקש ליתנן לכהן, דאמרינן ליה כל חד לא תיבציר ליה מחמש סלעים. גופא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו ראשית הגז בששים תרומה בששים פיאה בששים והא אנן תנן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים. פירוש, ואע"ג דתנן בינונית אחד מחמשים, עין רעה אחד מששים, אטו רב ושמואל בעין רעה שיערו ומשני מדאורייתא בששים מדרבנן בארבעים. מדאורייתא בששים והאמר שמואל חיטה פוטרת את הכרי דאורייתא כדשמואל דרבנן בדאורייתא אחד מארבעים דרבנן בדרבנן בששים. פירוש, מה ששיערו חכמים עין יפה אחד מארבעים הוא בתרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר. ומאי דקאמר שמואל תרומה בששים בתרומה דרבנן כגון פירות האילן וירק דאפילו עין יפה נותן אחד מששים. והא אנן תנן אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה והביכורים כול'. דאורייתא אין לה שיעור דרבנן בששים. ומאי קמ"ל תנינא אין פוחתין לפיאה מששים, אע"פ שאמרו אין לפיאה שיעור. התם בארץ הכא אפילו בחוצה לארץ.
<h2>דף קלח:</h2>
שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בכיסוי הדם משילוח הקן, שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן, ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. כיצד הוא שאינו מזומן כגון אווזין ותרנגולין שקיננו בפרדס. קיננו בתוך הבית וכן יוני רודסיות פטור מלשלח. עוף טמא פטור מלשלח. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, ועוף טהור רובץ ביצי עוף טמא פטור מלשלח. קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרים. פירוש, אבל לא במוקדשין, נפרש לקמן. היכי דמי. ואינו אלא בשאינו מזומן, דכתיב [דברים כ"ב] כי יקרא. שקיננו בפרדס. שמרדו ויצאו מן הבית ואינם חוזרים לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא, שיכולין לברוח. אבל אם קיננו בבתים פטור. קיננו בתוך הבית. שלא מרדו. וכן יונים רודסיות. שדרכן ליגדל עם בני אדם, פטור מלשלח דמזומן הוא. עוף טמא פטור מלשלח. דציפור, טהורה משמע ולא טמאה. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. אע"ג דמינא דאפרוחים בר שילוח הוא. פטור. דקן ציפור בעינן, שתהא האם המקננת ציפור טהורה. ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא. אע"ג דקן ציפור הוא פטור, דבעינן ואת הבנים תקח לך, ולא לכלביך. קורא זכר. עוף טהור הוא, ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים. בחולין אבל לא במוקדשים. מוקדשים מאי טעמא לא אמר קרא שלח תשלח את האם, מי שאתה מצווה לשלח, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר.
<h2>דף קלט.</h2>
מוקדשין היכי דמי איתמר רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו, ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה.
<h2>דף קלט:</h2>
חומר בכיסוי הדם כולי'. ת"ר כי יקרא קן ציפור לפניך מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח את האם יכול יחזר בהרים ובגבעות וימצא קן וישלחנה ת"ל כי יקרא. פירוש, מריבויא דכתיב שלח תשלח הוה אמינא שיחזר אחריה בהרים. קן קן מכל מקום. פירוש, אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, כדקתני במתניתין לקמן. לפניך רשות היחיד. כגון שדה שאינה משתמרת שאינה קונה לו. בדרך רשות הרבים. באילנות מנין ת"ל בכל עץ. בבורות בשיחין ובמערות מנין ת"ל על הארץ. וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר, בדרך למה לי לומר לך מה דרך שאין קינויו בידך אף כל שאין קינויו בידך. מכאן אמרו יוני שובך ויוני עליה וכן אווזין ותרנגולין שקיננו בפרדס וציפורים שקיננו בטפיחים ובבירות. פירוש, קדרות קטנות בונין בחומה ומקננים בהם, חייב בשילוח. אבל קיננו בתוך הבית, וכן יונים רודסיות פטור מלשלח. רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד תני הרדסיות וחד תני רודסיות. מאן דתני הרדסיות על שם הירודוס. מאן דתני רודסיות על שם מקומן אמר רב כהנא לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוו קיימי שיתסר [בפתי] מילא והוו קא קריין קירי קיר. פירוש, היו מלומדות בכך לקלס למלך. והירודוס התחיל להתעסק בדבר זה. ולפיכך נקראות הכל על שמו. עוף טמא פטור מלשלח. מנא הני מילי אמר רב יצחק דאמר קרא קן צפור עוף משמע בין טמא בין טהור. ציפור טהור אשכחן דאיקרי, טמא לא אשכחן דאיקרי. דכתיב כל ציפור טהור.
<h2>דף קמ.</h2>
תאני עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, בעינן ציפור וליכא. אלא עוף טהור על ביצי עוף טמא אמאי פטור, ציפור אמר רחמנא והא איכא אמר רב ואת הבנים תקח לך, ולא לכלביך. [ק"מ ע"ב] בעי רבי זירא יונה על גבי ביצי תסיל ותסיל על גבי ביצי יונה מהו. פירוש, עוף טהור הוא, ודומה ליונה. אמר אביי תא שמע עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח, הא טהור בטהור חייב. קורא זכר כול'. א"ר אבהו מ"ט דרבי אליעזר, אתיא דגירה דגירה, כתיב הכא קורא דגר ולא ילד, וכתיב התם ובקעה ודגרה בצלה. א"ר אלעזר מחלוקת בקורא זכר, אבל בקורא נקיבה דברי הכל חייב. פירוש, אפילו אין הבצים שלה. דאם קרינא ביה, הואיל ומנהגו בכך. פשיטא קורא זכר תנן מהו דתימא רבנן אפילו קורא נקיבה פטרי, והאי דקתני זכר להודיעך כחו דרבי אליעזר קמ"ל. וא"ר אלעזר מחלוקת בקורא זכר, אבל זכר דעלמא דברי הכל פטור. דבעינן האם רובצת. פשיטא קורא זכר תנן מהו דתימא רבי אליעזר אפילו זכר דעלמא מחייב והא דקתני זכר להודיעך כחן דרבנן קמ"ל. תניא נמי הכי זכר בעולם פטור קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין.
<h2>דף קמ:</h2>
מתניתין. היתה מעופפת, בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב, אין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח שנאמר קן קן מ"מ. היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות פטור מלשלח שנאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות. ומה ביצים צריכות לאמן, אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחין. ת"ר רובצת ולא מעופפת. יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן, ת"ל רובצת. מאי תלמודא מדלא כתיב יושבת. אמר רב יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובידי אילן, רואין כל שאילו תישמט ונופלת עליהם חייב בשילוח, ואם לאו פטור משילוח.
<h2>דף קמא.</h2>
אין שם אלא אפרוח אחד כול'. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ונימא איפכא אין שם אלא אפרוח אחד פטור משילוח, דבעינן אפרוחים וביצים וליכא, היו שם אפרוחים מפריחים וביצים מוזרות חייב בשילוח, מאי טעמא קן קן מכל מקום. אמר ליה אם כן לימא קרא והאם רובצת עליהם, מאי טעמא כתיב על האפרוחים או על הביצים, דליקוש אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים. מתניתין. שילחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח. נטל את הביצים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח. הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה. לא יטול אדם אם על הבנים אפילו לטהר בה את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר על מצות חמורות שבתורה. ת"ר לא תקח האם על הבנים, אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם.
ת"ר שלח אפילו מאה פעמים. תשלח אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ. פירוש, לטהר בה את המצורע. א"ל רבנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא טעמא דכתב רחמנא שלח תשלח, הא לאו הכי הוה אמינא לדבר הרשות אין לדבר מצוה לא, מיכדי האי עשה והאי עשה, מאי אולמיה דהאי מהאי איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול משים שלום בין איש לאשתו שאפילו הקב"ה אמר שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, ומצורע שלא נטהר אסור בתשמיש המיטה דרחמנא אמר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המיטה ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשילוח הקן קמ"ל. רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח. בעי רבי אבא בר ממל מאי טעמיה דרבי יהודה משום דקסבר לא תעשה שניתק לעשה לוקין עליו, או דילמא בעלמא קסבר אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא דלקי משום דשלח מעיקרא משמע. דהכי קאמר רחמנא לפיכך אמרתי לך לא תקח האם, לפי שכתבתי שלח תשלח את האם. פירוש, אבל אחר שנטל לאו בר שילוח הוא. [קמ"א ע"ב] ת"ש דתניא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה. ש"מ רבי יהודה דמחייב מלקות, משום דשלח מעיקרא משמע ש"מ.
<h2>דף קמא:</h2>
ת"ר עד כמה רבי יהודה אומר עד שתצא מתחת ידו. פירוש, ואם יכול לחזור ולתופסה מותר. במה משלחה רב הונא אמר ברגל. ורב יהודה אמר בכנפיה. רב הונא אמר דכתיב משלחי רגל השור והחמור. ורב יהודה אמר בכנפיה, רגליה של זו כנפיה נינהו. פירוש, ואם גזז כנפיה ושילחה ברגליה לא מיקרי שילוח. ההוא גברא דגייז לגדפהא ושילחה והדר תפשה אתא לקמיה דרב יהודה נגדיה ואמר ליה זיל רבי לה גדפהא ושלחנה. פירוש, רב יהודה לטעמיה דאין שילוח אלא בכנפיה. כמאן אי כר' יהודה לוקה ואינו משלח ואי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן, וקסבר מלקינן ליה מלקות מרדות מדרבנן. פירוש, רידוי ותוכחה שלא ירגיל. ואין לה קצבה, אלא עד שיקבל עליו. ההוא גברא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימא מהו אמר רבא אפשר האי גברא לא ידע דתימא עוף טהור הוא וחייב בשילוח. הדר אמר רבא דילמא חדא ביעתא היא דרמיא אמר ליה אין. ומאי תיבעי לך, הא ודאי מתניתין היא, אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב בשילוח. שילחה אהדר ליה ותפשיה. ואמאי וליחוש לחשדא. כלאחר יד תפשיה. ת"ר יוני שובך ויוני עליה חייבים, ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. ואם איתא להא דרבי יוסי בי"ר חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי חייבין בשילוח, קרי כאן כי יקרא פרט למזומן. אמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שלח והדר תקח. ואע"ג דנפלה לחצירו לא זכתה לו. מאי טעמא כל היכא דאיהו מצי זכי חצירו נמי זכיא ליה, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי, דהא לא שילח, חצירו נמי לא זכיא ליה.
